מסע שאמני בסיביר - חלק 3 : שאמן לבן ושאמן שחור
האי אולחון המקודש שנמצא באגם בייקל, מקום שכינתם של 13 רוחות מרהיבות היווה מאז ימים קדומים אתר עליה לרגל לשאמנים מכל אסיה.
שאמנים מסין, הודו ונפאל, ממונגוליה, טיבט ואף מהאזורים הצפוניים של רוסיה כמו קמצ'טקה, מגיעים על דרך קבע אל המקום כדי להיות בנוכחות המבורכת של האי המקודש.
הסלע "שאמנקה" עליו כתבתי במאמרים הקודמים, הוא הציר המרכזי של כל האנרגיות והעוצמות השאמניות במקום וסביבו הכל סובב. במסורת השאמנית הסלע הוא אחד מ 9 מקומות הפזורים ברחבי אסיה כולה אשר עומדים כעמודי אור, נושאים את התדרים השאמניים, ומחיים אותם בעולמנו בעבור האנושות כולה.
הסלע כמובן מושך אליו שאמנים רבים הבאים לערוך טקסים למרגלותיו, להתהלך עליו ולבקש השראה במערה הקדומה שבו, או פשוט להטען ולקבל השראה מהמרכז האנרגטי הכל כך חשוב הזה. רובם של השאמנים מגיעים מחלקי סיביר השונים, בני השבטים השונים המרכיבים את הפסיפס האטני המרהיב של הטייגה כולה.
השאמנים הסיביריים נחלקים לשתי קבוצות – שאמנים לבנים ושאמנים שחורים. כדי להבין את ההבדלים בינהם ואת דרכי עבודתם השונה, יש לדבר מעט על הדרך בה השאמן רואה את העולם:
בדרך השאמן העולם נחלק לשלושה עולמות: עולם תחתון, עולם מרכזי ועולם עליון.
העולם התחתון נמצא בתוך הבטן של אמא אדמה – מתחתנו. בתוכו נמצאים שני כוחות המשפעים רבות על חיינו. כוח אחד הוא השדים. אלה ישויות אופל המגלמות את הפחדים, האלימות, הכאב, היאוש ועוד שאר דברים המתקיימים רק בפינות החשוכות ביותר של החוויה של כולנו. אלו ישויות הניזונות מאור הנשמה שלנו ולעולם ממתינות להזדמנות לקפוץ עלינו ולקחת מאור נישמתנו.
הכוח השני הנמצא בעולם התחתון הם האמהות הקדמוניות והאבות הקדמונים שלנו. אלה אשר התהלכו בעולם לפנינו, הגיעו לסוף מסעם הפיזי, השילו את גלימותיהם הפיזיות ועברו לעולם הרוחות, ובמקום להמשיך את דרכם בגלגול חדש וחיים אחרים, נשארו כאן כדי לעזור, להדריך ולהגן עלינו בחיים האלה.
העולם המרכזי הוא העולם בו אנו חיים. עולם בני האדם, הטבע, בעלי החיים, העצים, האבנים והיסודות המרכיבים הכל – אדמה, מים אוויר ואש. עוד אנו חולקים עולם זה עם רוחת הטבע (לכל הר רוח משלו, לכל אגם ומפל, רוח משלהם וכך הלאה), עם רוחות חיות הטוטם של בני האדם ושל מקומות, ועם ישויות נוספות המחוברות לטבע אשר בשם כולל אנו קוראים להם "יצירי הקסם של הטבע".
העולם העליון נמצא בכוכבים - מעלינו. זהו ביתן של הרוחות המיטיבות. הרוחות המוארות אשר נמצאות בעולם זה מעוניינות לעזור לנו, לרפא, ללמד, לקדם ולברך כל אחד מאיתנו כדי שנוכל לחיות בהרמוניה ולהגשים את יעודנו בחיים, כלומר לחיות חיי נשמה.
אלה שלושת העולמות. במרכז שלושתם צומח עץ החיים והוא מהווה את הציר הראשי סביבו שלושת העולמות מסתובבים בלי התחלה וללא סוף.
וכעת, חזרה לשאמנים:
השאמנים הלבנים (שהם תופעה חדשה יחסית בעולם והחלו להופיע רק מתחילת המאה ה 20) נשארים בעולם המרכזי. אין להם את היכולת להכנס לטראנס והם מתפקדים כשגרירים מתפללים, בין בני האדם לרוחות הטבע. בטקסים ובתפילות הם פונים אל רוחות שונות המחוברות למקומות בטבע ומתפללים אליהן כדי שייטיבו עם האנשים. פניות לרוחות ההרים כדי שיביאו שנת גשמים פוריה, תפילות לרוחות היער כדי שיאפשרו צייד טוב, טקסים לסלעים מקודשים כדי לשדל את רוחותיהם להגן ולשמור בעת מסע, אלו הם חלק מהדוגמאות לפעילותם של השאמנים הלבנים.
השאמנים השחורים (אשר מושכים את מסורתם מימים שאפילו הסיפורים אינם זוכרים) יוצאים למסעות לעולמות האחרים. השאמנים השחורים נכנסים למצב של טראנס ואקסטזה בטקסיהם ויוצאים מחוץ לגופם ואל תוך הנסתר. לעיתים הם מטפסים על עץ החיים כדי להביא אנרגיה ומסרים מהעולם העליון, ולעיתים מחליקים עם השורשים שלו לעולם התחתון כדי להביא רפואה או פתרון למשבר. טקסי הטראנס לעולם לא יהיו פומביים, רק טקסים שאינם כוללים תהליך שכזה יחשפו לקהל. עבודתם היא יעוץ, ריפוי והבאה של הרמוניה לחיי קהילה.
בשהותי באולחון, התמזל מזלי לפגוש הן שאמנים לבנים והן שחורים. כך זה היה:
יום אחד בדרכי לסלע השאמנקה, שמעתי תיפוף מהיר ומונוטוני של תוף שאמני. מיהרתי למקום, והנה על אחד הצוקים המשקיפים אל הסלע המקודש, הוקם אוהל וסביבו התנהלו שלושה שאמנים בבגדים מסורתים כחולים ועטויים סרטי תפילה רבים, שני עוזרים בבגדים בוריאטים מסורתיים (בוריאטים הם הילדים המקומיים של אזור הבייקל) ונזיר בודהיסטי אחד. השאמנים תופפו והיו עסוקים במילמולים שנשמעו כתפילות, אחד העוזרים דאג להאכיל את האש הקטנה בעוד ועוד עצים, העוזרת השניה החזיקה מספר סרטי תפילה וקראה לרוחות המקום לברך את הסרטים באנרגיה טובה כי הם מיועדים להיקשר מקום בו נדרש ריפוי. הנזיר בגלימותיו הכתומות הסתובב סביבם ומצא לעצמו מקום ישיבה מזדמן בכל פעם במקום אחר.
השאמנים החליפו בינם לבין עצמם במטלת התיפוף ובמילמולי התפילות, כך שלאורך שעות רבות התיפוף נמשך ללא הפוגה ואילו העוזרת לא פעם ולא פעמיים השתטחה על הארץ עם הסרטים מתחננת ומבקשת כמעט נואשות מרוחות המקום לתת ריפוי ואור לתוך הסרטים החשובים שבידיה.
להתקרב אליהם לא היה אפשר, כיוון שמידי פעם אחד מהעוזרים סימן לסקרנים להתרחק, אז עמדתי במרחק, מתבונן על הטקס השאמני של השאמנים הלבנים ומקבל שיעור מופלא במחוייבות. איני יודע מהיכן הגיעה פמליה זו, אולם ברור שהם מרחוק ולא ממקום שהוא מרחק נסיעה קצר, שכן סביב האוהל היו שקי שינה ואמצעים להכנת מזון. הם הגיעו ששה אנשים עד לסלע המקודש כדי לערוך טקס רב שעות הכולל תיפוף, תפילות והשתטחות לא מעטה, והכל כדי להביא רפואה לאדם אחד. אותי זה הדהים. איזו השקעה, איזו אמונה בדרך, איזו הקדשה עצמית לתהליך ולתפקיד.
עם ערב כשהטקס תם והמדורה כבתה, האנשים התשושים פשוט קרסו אל תוך האוהל ונדמו.
למחרת בבוקר לא היה להם סימן וזכר. העדות היחידה לכך שקרה משהו במקום, היה הדשא החרוך במקום בו היתה המדורה, וזהו. אני מניח שנסעו חזרה למקום מגוריהם כדי להביא את הברכות של סלע השאמנקה אל האדם הזקוק להן כל כך.
מספר ימים אחר כך, אחת העובדות באכסניה בה שהיתי, שהיתה בוריאטית, נגשה אלי בשקט ואמרה שהיא שמעה כי אני מתעניין בשאמנים. עניתי שכן והיא לחשה שהיום יגיעו שני שאמנים בוריאטים מאולן-אודה (עיר גדולה בצידו המזרחי של הבייקל) לתת מפגשי ריפוי, ואם אני רוצה לפגוש אותם עלי להיות בשעה 12:00 במבנה מסויים בכפר.
הודיתי לעובדת בחום ואכן בשעה היעודה התיצבתי במבנה הגדול שעד כה הייתי בטוח שהוא נטוש.
כמה דקות לאחר מכן מכונית כסופה מתוצרת לאדה חונה ליד המבנה, זוג יוצר ממנה גבר ואישה, לבושים ג'ינסים וחולצות טריקו. הם פורקים מתא המטען של המכונית שני תיקים גדולים וכבדים ונכנסים למבנה (נזכרתי בפריקות הציוד השאמני שלנו, בארץ, לקראת כל טקס, וחייכתי לעצמי).
לאחר ברכות שלום, כל אחד מהם פותח את תיקו ומתחיל בבנית המזבח. על שני שולחנות במקום נערמים חפצים שונים: קעריות עם חלב, מים, וודקה, מגדלי ביסקווטים וסוכריות מרוחים בחמאה, צעיפי תפילה, נרות שמן שמודלקים וקעריות קטורת בניחוח אדמתי.
הטקס מתחיל בטיהור בעשן הקטורת הסובב את גופי שני השאמנים השחורים ולאחריו, הם לובשים את בגדי הטקס שלהם: גלימות כחולות עדויות סרטי תפילה ועל ראשיהם כיפות כחולות מהן תולים חוטים שחורים המסתירים את פניהם כמעט לחלוטין. אני וארבעת האנשים הנוספים שהגענו לחזות בטקס, ואחר כך אולי גם לקבל יעוץ או טיפול אישי, ישבנו בדממה והתבוננו.
השאמן הגבר הוציא מקל גדוש פעמונים מתיקו ואילו השאמקנה האישה שלפה תוף, ושניהם חלו מנגנים בכלים ומזמרים מיזמורים שונים. פעם בכמה זמן נער שהיה להם לעזר, נשלח החוצה עם חלק מהמנחות כדי לתת אותן לאחת מרוחות כיווני השמים המקודשות. לאחר שירה נוספת, תיפוף וצילול ניתנו מנחות גם לרוחות האי והאגם המקודש.
כעת, השאמנקה לקחה את תופה ומבלי לשיר דבר, רק תופפה בקצב שהלך וגבר והפך לטירוף של מקצבים חסרי סדר ותבנית עוד ועוד, עד שזינקה ממקום שיבתה מול המזבח, זרקה את התוף והיתה בטראנס. רוח שחורה וכועסת דיברה מגרונה ודרשה לטהר את החדר ואת יושביו. בתגובה, השאמן שפך חלב על האדמה ובירך כל אחד מהנוכחים עד שהרוח נרגעה ושיחררה את שליטתה על האישה שנדרשו לה כמה דקות כדי ליצב את נשימתה שוב. כשכך קרה, השאמן הגבר לקח את מוט פעמוניו בידו והחל לצלצל בו ללא מקצב קבוע או תבנית. עוד ועוד הוא צלצל עד כי טירוף צלילי מתכת מילא את כל החלל, והפעם הוא זינק ממקומו כאשר רוח בהירה זקנה ומייטיבה אחזה בו שלטה על גופו. הרוח בירכה אותנו ונתנתה מילים של נועם ואהבה בחדר. האנרגיה היתה ממש קסומה ואוהבת. כעבור מספר דקות הרוח שיחררה את אחיזתה מהשאמן והוא שב לקולו הרגיל ולתנועות גבריות אנושיות.
תם טקס טראנס הרוחות.
כעת נשאלנו האם יש לנו בעיות בריאות או אחרות שאפשר לעזור לנו בהן, וכיוון שלי לא היו, שילמתי 100 רובלים לנער העוזר לשאמנים, נפרדתי מהם בלחיצת יד ובהודיה והלכתי מהמקום.
יצאתי מהביקתה בהתלהבות אמיתית. יש שאמנים בעולם. יש עדיין אנשים המחזיקים את הכוחות הקדומים חיים, יש כאלה שעדיין מחברים את האנשים לאמא אדמה ויש להם תלמידים. בכל 18 שנות עבודתי בתחום התרבות האינדיאנית והשאמניזם לא ניתקלתי בשאמנים רבים שממש חיים בקהילתם ודואגים לה כמו שפעם, לפני שהפכנו מתורבתים, היה, והנה כאן זה ממש קורה.
נמלאתי תקווה של ממש לאנשים, לעולם ולעתיד. ידעתי את חשיבות העבודה שלי בארץ וחגגתי את המסע המופלא שלי בסיביר.
