מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

ארץ ישראל שלא הכרת

15/7/2016

 

 

 

משנת 1991 אני פוסע בדרכי האדמה.

למדתי ועבדתי בשמורות האינדיאניות בארה"ב עם זקנות משבט הסניקה, הלקוטה והטאינו, אומצתי למשפחת הזאבים, למדתי עם ויקטור סאנשס (תלמידו של קרלוס קסטנה) ועם מאנולו משבט הטולטקים, הוכשרתי במקסיקו על ידי שאמנית לעסוק בפתיחת הלב ולקיים את טקס הדרקונים, ואפילו בסיביר עברתי חוויות משנות חיים עם שאמניים בוריאטים מקומיים. בורכתי במורות ובמורים יוצאי דופן ובדרך מדהימה. מדהימה וששיכת לאדמה. בכל מקום בעולם בו למדתי למדתי להתחבר לכוחות האדמה שבה. להרים המקסימים בסאן קריסטובל, לאגמים וליערות בשמורת קטגורס ואפילו לאגם המקודש הבייקל בלב סיביר האדירה. למדתי להתחבר לאדמה במקומות השונים ולקבל את ברכתה והדרכתה. ודרך ההדרכה הזו להתחבר לקדמונים ולקדמוניות כדי שידריכו וישמרו במהלך הדרך.

ומכל מסע שכזה חזרתי לישראל ולתחושה של תלישות ושל חוסר שורשים. משפחתי כולה עלתה לארץ מרוסיה בשנת 1960. וכך גם משפחות רבות מאוד. אנו עם עקור ממקומות רבים בעולם שמנסה לעשות לו כאן, בארץ ישראל בית משותף. בתוך כור היתוך שמנסה לגבש לעצמו זהות, ודרך, ואולי אפילו מסורת, כולנו "מתבשלים" ואין לנו זקנים וזקנות שיכולים להדריך אותנו. ויותר מכך, אין לנו זקנים וזקנות שיכולים לחבר אותנו לאדמה (גם לבדואים אין את הקשר הזה – חיפשתי גם שם).

במהלך עבודתי יצא לי לעבוד עם קשישים בבתי אבות מספר פעמים, ונפעמתי לגלות את החיבור והקשר שלהם לארצות מהם הגיעו. סיפורים על צמחים מיוחדים שנהוג היה להביא לחתונה כדי לברך, פירות לבשל בעונות מיוחדות או אבנים לרפואות עממיות, אגדות על הגבעה שליד הכפר או על הבאר העתיקה שליד בית התפילה בעיר, זכרונות על חגיגות המחוברות לאסיף, לזריעה, ובכלל לאדמה. הרבה סיפורים וערגה ואהבה. וסביב לארץ ישראל אינני מוצא כאלה. אין לנו זקנות וזקנים ששיכים לארץ הזאת וששורשיהם נעוצים במיתוסים שלה, ביופי שלה, או בקסם שלה. ולכן יצאתי לרוסיה ולסיביר, מהמקומות האחרונים בעולם בהם עדיין שאמנים חיים ומתפקדים, כדי למצוא את השורשים שלי. השקעתי שנה בלימודי השפה הרוסית כדי לשכלל את מה שלמדתי בילדותי בבית, אירגנתי מספרי טלפון של קרובי ורחוקי משפחה, איתם אוכל להיות בקשר בשעת צרה ואפילו יצרתי קשר עם מוזיאון אנטרופולוגי באחת הערים הגדולות בסיביר כדי לבקש את עזרתם. התכוננתי ויצאתי לחפש את שורשיי. בתחילה אכן חשבתי שמצאתי. מצאתי את תנור האבן העתיק בבתים בהם מים זורמים עדיין אין, ונזכתי בסיפורי אבי כיצד זו היתה מיטתו בחורף, מצאתי את משאבות המים הידניות עליהן סיפרו לי דודותיי, דיברתי בשפה של סבתותיי, ואכלתי מאכלים שהכרתי מהילדות הרחוקה שלי ושנעלמו יחד עם הסבתות והדודות הזקנות. ועדיין הרגשתי שזה לא זה. החלל בתוכי שחיפש שורש, עדיין היה עקור.

אני מחשיב עצמי כאדם מבורך כי החיים ואמא אדמה הביאו אותי לידיים של מורות ומורים מדהימים וכך קרה גם כאן. אדם בשם אלכסיי שנושא מסורת קדומה ושאמנית, הופיע במציאות שלי. נפגשנו והחיבור ביננו היה מיידי. הלימודים שהוא העביר אותי והחניכות שחוויתי בעזרתו שינו אותי ואת תפיסת עולמי לחלטין, החוויות המיסטיות שנכחתי בהן בזכותו קראו תיגר על השפיות שלי לא פעם, ועיצבו מחדש את עולמי הרוחני. באחד מהשיעורים שלנו שיתפתי אותו במטרת הגעתי ובתחושת האין שורשים שמקננת בי. והמורה היקר הזה נתן לי את התשובה שפתחה בעבורי את העולם:"אם תתן את עצמך לאדמה, היא תתן לך שורשים". התשובה הזו הפכה את עולמי לגמרי למרות שלא הבנתי אותה אז.

 

 

חזרתי לישראל ונתתי את עצמי לאדמה. אין טעם לקבל שיעור אם לא מיישמים אותו. התחלתי לטייל בארץ, להשקיע אהבה במקומות שניראו לי מיוחדים ושידעתי שהם קורנים עוצמה. מקומות כמו עמודי עמרם בדרך לאילת, הר תבור המקודש בעמק יזרעאל, ירושלים, ועוד. ממש נתתי אנרגיה, זמן והרבה מאוד חיבור רוחני ואהבה לאדמה שלנו כאן בישראל.

וכמו שאלכסיי המדהים הבטיח, האדמה של ישראל נתנה לי שורשים:

מידע ותקשורת הן דרך האינטרנט, הן דרך העיתונות והן דרך בעלי הברית שלי מהמימדים הנסתרים, החל מגיע בנוגע למסורת השאמנית/אדמתית שהתקיימה בארץ שלנו בעבר.

התגלו שרידי שלד של שאמנית זקנה בנחל חילזון ליד כרמיאל. בארץ שלנו התהלכו שאמנים! האדמה הזאת שנתנה לי גוף ושנותנת לי את חיי היום, זוכרת שאמנים. לשאמנית הזקנה קראו צבים ורוחה עדיין נמצאת כאן עמנו ומי שיודע את הדרך ליצור איתה קשר, יזכה בהדרכה זקנה ושאמנית ממי שיודעת את הסיפורים הקדומים על התורמוס, על האבנים הלבנות שנימוחות ביד ועל עצי האלה וחרוב.

גם הקדמוניות שקיימו את טקסיהן לקריאה לגשמים במכתש הקטן, לפני אלפי שנים, התגלו וזכרונותיהן הקסומים עלו וצפו לפני השטח. נשים מופלאות שערכו טקסי מחולות טאנס בהם הן תופפו בעודן עוטות מסכות עורבים ענקיות וקראו לגשמי ברכה לבוא אליהן, חיו בארץ שלנו.

משהו בגילויים הללו החל לשנות את תחושתי לגבי מקום מגוריי. פתאום לא הייתי להוט להוציא דרכון רוסי "כדי שיהיה" כמו שהרבה ממכרי עומלים כדי לקבל דרכון פולני/רוסי/צרפתי או כל דבר אירופאי שאפשר, פתאום התחלתי להרגיש שאני רוצה לגור בארץ הזאת וזה לא רק "כורח המציאות" או כי "אין ברירה". משהו בתוכי החל להרגע ולשלוח שורשים.

וכמו נחש שנושך לעצמו בזנב, ככל  שאני מתחבר יותר לאדמה, יותר שורשים ותחושת בית ממלאים אותי. וככל שהתחושה הזאת ממלאת אותי יותר, עוד יותר זכרונות וחיבורים לקדמוניות ולקדמונים שלנו בארץ ישראל, מהדהדים ומגיעים.

מערת מרפאות בקריסטלים ובאהבת האדמה והים היתה באשקלון. בתקופה הקדומה קראו להן "מכשפות" ואף רדפו והכחידו אותן, אולם מסורתן עדיין מהדהדת בין צוקי אשקלון והגלים עדיין נותנים את סודותיהם – סודות של לחם המתובל בצמחי מרפא, יין מבושם בסגולות, סודות של אבני מרפא, אהבה ומרגוע... באשקלון! מי היה מאמין?

הרי ירושלים מלאים בזכרונות של נשות סגולה ומרפאים עממים קדומים. הר תבור משחרר מעט מצפונותיו וההר שנחשב קדוש ושידוע ברחבי העולם כולו, מגלה שעמוק מתחתיו פועם אחד הלבבות של אמא אדמה (לאדמה יש כמה לבבות ולא רק אחד) – מערת ובה ברכת של מים ירוקים המביאים את אהבתה הנצחית והצלולה שחל אמא אדמה לכל ילדיה.

וגם בבקעה מתהלכים הזכרונות של השאמן הלבקנית שידעה לדבר עם נמרים וידעה לערוך טקסי ברכה והגנה לנוודים השונים שעברו ליד מקדשה הקטן.

ועוד לפני שדיברנו על רוג'ום-אל-הירי ברמת הגולן ועל הדולמנים הפזורים לידו, עוד בטרם הזכרנו את תל גזר ואבני העוצמה העומדות בו, את הר הבעלה ליד אנדרטת הצנחנים ואת מערות הקבורה בחופי הקיבוץ פלמחים, עוד לפני כל אלה, שורשיי שלי העמיקו רבות אל תוך האדמה הזאת של ישראל ואין בי יותר את התלישות ואת חוסר הזהות אותה הרגשתי לפני כן.

הבנתי ששורשים לא מחפשים אצל אנשים – מוצאים אותם באדמה. נתתי את עצמי לאדמה הזו כאן בארץ ישראל והיא נתנה לי את חיי בחזרה. לא רק חיים פיזיים (הרי כל שיש לנו בא מהאדמה. מהאוכל ועד הברזל, הפלסטיק, הנייר והבטון), אלא גם את חיי המחוברים לזקנות ולזקנים, לסיפורים ולמיתוסים של האדמה, למורשת האמיתית של המקום שאליו נולדתי ולתחושה שאני לא עלה שנשר מאיזה עץ נשכח בגלות, אלא יש לי שורש איתן למקום של עוצמה מבורך ויש לי הדרכה וקשר וחיבור, ואני עוד חרוז על מחרוזת ענקית ועתיקה של אנשים שהלכו על האדמה הזאת, אהבו אותה וחיו איתה בהרמוניה של ממש.

 

ארץ ישראל היא מקום קסום. 46 שנים אני חי בה ורק בשנים האחרונות התאהבתי בה לחלוטין. האדמה שלנו היא אדמה שאמנית. בדיוק כמו האדמה של האינדיאנים בארה"ב, של האבוריג'ינים באוסטרליה ושל הבוראיטים והאוונקים בסיביר. האדמה שלנו אוחזת מסורות ומיתוסים מלפני עשרות אלפי שנים והיא מדברת את הסיפורים הללו למי שרק יבקש ויעז להקשיב.

 

 

היום, יחד עם בת זוגי, אני עושה רבות כדי לעזור לאנשים לגלות את היופי הזה ואת הקשר לאדמה המבורכת בה נולדנו ואליה הגענו ממקומות כל כך שונים ורחוקים. מעבר לסדנאות ולטיולים במקומות השונים, אנחנו עורכים גם יום שלם שמוקדש לאהבה של אמא אדמה.

 

איזה ראש ממשלה אחד אמר פעם "יש לנו ארץ נהדרת" ואתם יודעים מה? הוא צדק.

 

"ההיסטוריה הנשית הנשכחת של ארץ ישראל" - ספר שכתבתי במהלך 5 שנים בהם טיילתי בארץ וגיליתי 77 אתרים עוצמתיים, מקודשים, ושעדיין זוכרים את העולם העתיק בו חיינו בהרמוניה באהבה ובטוב.

 

הספר מוצג למכירה בעמוד האתר, ודרכו תוכלו לא רק לדעת היכן המקומות, אלא גם "לעבוד" איתם ובהם:

 

 

 

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload