מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

מסע שאמני בסיביר - חלק 1 : ארץ השאמנים

12/7/2016

 

סוף סוף, לאחר המתנה  של שעה, האוטובוס עלה על המעבורת. כל הנוסעים מיהרו לצאת מתוכו – אף אחד לא רוצה להתבונן בבייקל דרך החלון. משפחות עם ילדים, זוגות צעירים, וכמה סבתות. כולם רוסים וכולם בהתרגשות גדולה – אנחנו על הבייקל. כמעט כל אחד מפשפש ומחפש מטבעות. מי בכיסים, מי בתיקים ומי בארנק של האבא, הסבתא או האישה. מחזיקים את המטבעות קרוב למצח, ממלמלים תפילה קצרה וזורקים את המטבעות אל האגם. רגע אחר כך נשלפות המצלמות והמירוץ אחר הזווית הטובה ביותר של האגם הסיבירי מתחילה.

 

 

כל חיי שמעתי סיפורים על הבייקל מאבי. כמה המים צלולים, כמה הרים סביב מופלאים וכמה הירוק שם ירוק כל כך עד שאי אפשר להסביר. ילדותי היתה רצופה סיפורים על רוסיה ממנה שני הורי הגיעו בשנת 1960 ומתוכם רק הסיפורים של אבי על הבייקל הם אלה שנחרטו בתוכי ויצרו תמונות דמיוניות ורצון עז לבקר במקום. אולם הסיפורים הרחוקים הללו לא הספיקו כדי להניע אותי אל ההרפתקאה הזו, היה נדרש משהו חזק יותר וזו היתה כמיהת נשמתי שהתהוותה במשך למעלה מ 20 שנים בהם אני עוסק בתרבות האינדיאנית ובשאמניזם, לחוות את האדמה עליה שאמנים עדיין חיים ומתפקדים. כיוון שרוסיה ענקית ואדירה בגודלה, בסיביר נותרו מקומות אליהם לא הצאר הרוסי הגיע, לא המהפכה הקומוניסטית הגיעה, ואפילו המיסיונרים הנוצרים לא גילו עד השנים האחרונות ממש. במקומות הפראיים והטבעיים הללו, שאמנים עדיין מרפאים, עורכים טקסים ושומרים על ההרמוניה של קהילותיהם עם אמא אדמה ועם עולם הרוחות.

עד כמה גדולה רוסיה שמאפשרת את הדבר הזה? ובכן הנה כרטיס ביקור קטן של אגם בייקל אשר מהווה חלק זעום בלבד מסיביר, שהיא בתורה רק חלק אחד מכל רוסיה:

אגם הבייקל ממוקם בדרום מזרח סיביר צפונית לגבול רוסיה – מונגוליה. האגם נחשב למקור המים המתוקים הקדום ביותר בעולם שעדיין קיים ונושא מים. הוא מרכז 20% (!) מכלל המים המתוקים בעולם כולו. רוחבו של האגם הוא 96 ק"מ ואילו אורכו 626 ק"מ. אם נחשוב שקו החוף של ישראל כולה מסתכם ב 273 ק"מ, נבין כי אפשר היה להכניס את ארצנו כמעט 3 פעמים לתוכו. האגם מוקף מכל צדדיו בהרים ולמעלה מ 300 נחלים זורמים ומשקים אותו במימיהם. קנה המידה הוא עצום. כאשר אנשים בהרים סביבו עולים על אוטובוס המביא אל העיר הקרובה, ירקוטסק, הם מתכוננים לנסיעה בת 5 עד 7 שעות. בתוך נסיעה שכזו ניתן לנסוע 3 או 4 שעות ברציפות במקומות שהעדות היחידה לכך שמישהו היה כאן קודם היא דרך העפר הסלולה והמתמשכת בין ההרים ובתוך היערות האינסופיים סביב (שהירוק שלהם הוא באמת משהו שלא ניתן להסביר או להשוות אותו לירוק המדברי של ארצנו).

באופן רוחני – שאמני, הבייקל הוא אגם מקודש ומהווה מקום עליה לרגל לשאמנים מכל אסיה. בבייקל מתגוררות 13 רוחות עוצמתיות עמן השאמנים עובדים, כאשר העוצמתית ביותר מכולם נקראת בורחאן והיא זו האחראית ממש על האנרגיה המאוד אינטנסיבית הקורנת מהמים ומהקרקעית של המקום המבורך הזה. האי הגדול באגם – אולחון, נחשב למרכז האנרגטי של האגם כולו ולמוקד הנביעה האנרגטית. על האי עצמו ישנה נקודה אחת שהיא סלע טבעי בעל שתי פסגות הנקרא "שאמנקה" שהוא שיא השיאים של האנרגיה כולה. הסלע מהווה אחד מתשעה מקומות באסיה המחזיקים את האנרגיה השאמנית והקורנים את אורה בעולם כולו.

 

 

אז יצאתי לחפש את האדמה הקדמונית הזו ואת השאמנים שידעתי שנמצאים בה וגם אולי, כך קיויותי בסתר ליבי, אמא אדמה תחשוף בפני אחד או כמה מהסודות שהארץ המסתורית הזו שומרת בתוכה. סודות שידעתי שישנם בה כי קראתי אודותם, כי המורים השונים איתם למדתי סיפדו עליהם, כי בעלי הברית שלי המעולמות הנסתרים דיברו בשבחם, כי פשוט ידעתי.

ועם התקוות האלה, הסיפורים של אבי ועם הרבה אומץ, ולאחר נסיעה של 7 שעות באוטובוס דחוק וצפוף, עמדתי על המעבורת המחליקה על מימי הבייקל וכמו כולם זרקתי מנחת מטבעות לבייקל מבקש בקשה חרישית.

20 דקות על המים הכחולים כל כך ושוב האוטובוס נוסע על דרך כורכר הסלולה על האי הגדול שבאגם – אולחון.

אולחון היה מטרת הגעתי לסיביר. האי קטן: 72 ק"מ אורכו ו 14 ק"מ רוחבו והוא משובץ הרים גבוהים, אגמים נסתרים, חופי חולות לבנים ויערות קסומים.

כל זה בשטח כה קטן.

 

באי רק כפר אחד הנקרא חוז'יר בו מתגוררות כ 200 משפחות ושאר האנשים פזורים בקתה כאן, בקתה שם, בשטחים הפתוחים והירוקים של האי.

בדרך, האוטובוס עבר ליד עץ המכוסה כולו בדי תפילה. שני אנשים מבקשים מהנהג לעצור לכמה רגעים של תפילה והוא נענה. השנים יורדים מהאוטובוס , מניחים מספר מטבעות לרגלי העץ וסביב גזעו קושרים שני סרטים תכולים ומתפללים בקול רם. התבוננתי בהם מהחלון נדהם. תדהמתי כנראה נראתה היטב על פניי, והאישה שישבה לצידי הסבירה כי מנהג המקומיים הוא לבקש את רשות הרוחות לנוע בדרכים וגם את הגנתם וברכתם למסע כולו וטוב לעשות זאת ליד עצים מקודשים כמו זה שלידו נעצרנו. הנהנתי בתודה על ההסבר, השנים עלו חזרה והנסיעה המשיכה בדרך לחוז'יר.

לבסוף, גם דרך הכוכר הזו מגיעה לסיומה והאוטובוס נדם במרכז הכפר.

ידעתי כי אני מתכוון לבלות במקום חודש שלם ולכן החלטתי כי קודם כל אכיר את האי ואת המקומות המקודשים והאנרגטיים שעליו, ואחר כך אפנה את תשומת ליבי לאנשים, למפגשים עם שאמנים ולשאר דברים שאמא אדמה אולי תניח בדרכי.

באכסניה הקטנה בה התנחלתי לאחר ששתי בנות צעירות "דגו" אותי מתוך בליל האנשים שהאוטובוס פלט (הייתי התייר היחידי באוטובוס מלא רוסים ומקומיים, כנראה בלטתי לעין הייטב כמי שזקוק למקום לינה) והביאו אותי אליה תוך ציחקוקים והתרגשות, הסתבר מצבו הטכנולוגי של האי: רק לפני שנתיים האי והכפר חוברו למערכת החשמל. עד אז רק עשישיות פראפין ומידי פעם איזה גנרטור מזדמן האירו את הלילות ושמרו על מקררים קטנטנים עובדים, ואילו מים זורמים, עדיין אין. בחצר כל בית עומדות 5 חביות מתכת ופעם בכמה ימים, משאית מים עוברת וממלאת אותם. מהחביות, בעזרת סירים המים נישאים למטבח לבישול ושטיפת כלים, לקערות הגדולות של הכביסה ולבאניה – מבנה המשלב מקלחת וסאונה לחוויה של היטהרות שונה ממה שהכרתי עד כה ושעולה אלפי מונים על הסיפורים של הורי מימי ילדותם ברוסיה.

 

 

ביום הראשון באי, מיד לאחר ההתנחלות בחדר הקטן שכלל מיטה ומנורה, לקחתי תרמיל קטן ויצאתי אל עבר ה"שאמנקה". פירוש המילה שאמנקה הוא: "אישה שאמן". זהו שמו של הסלע הגדול שנמצא על חוף האי מרחק 5 דקות הליכה מהכפר. הסלע קיבל את שמו כיוון שבאחד מקימוריו הוא מסתיר מערה אשר המסורת המקומית מספרת שבה ערכה השאמנית הזקנה הראשונה את טקסיה העוצמתיים ביותר. סביב לשטח הסלע, עצים רבים מתהדרים בבדים בשלל צבעים והפכו, בזכות המקום האנרגטי הזה, למקודשים ולכאלה שסביבם מונחים מטבעות, סוכריות ועוד מנחות (והאמהות שומרות על הילדים בקנאות, לא לגעת ולא לקחת – המנחות שייכות לרוחות וגם אם לא מאמינים בהן, עדיין אף אחד לא יקח סיכון...).

אז בדרך, עברתי לצד העצים, עצרתי ליד כל אחד, הנחתי מטבע והזלפתי מעט מים מבורכים ממעינות מקודשים בארץ, כדי לומר תודה על האנרגיה המופלאה שלהם, וכשהגעתי לחוף עצמו רכנתי מול הסלע העוצמתי שאת פעימות קדושתו אפשר היה לחוש בקלות רבה, ואמרתי מילים של ברכה והלל כפי שלימדו אותי המורים השאמנים שלי. לא לחינם הסלע הזה ידוע כאחד מ 9 המקומות העוצמתיים ביותר בכל אסיה – הכוח הקורן ממנו פשוט אדיר!

הערב החל לצבוע את הבייקל בצבעי אינדיגו ואת השמיים בסגולים שונים יפהפיים ואני טיפסתי על הסלע אל המערה. המערה קטנה והגישה אליה פתלתלה ומאוד לא פשוטה, אולם הגעתי, נכנסתי, הנחתי מנחות, התישבתי והנחתי לעצמי לעבור למצב מודעות עדין יותר (מעין טראנס קל), בו אוכל להיות בקשר עם האנרגיה שבמקום בצורה ממוקדת.

שלחתי קריאה למערה, לסלע, לאי ולאגם אשר מספרת על עצמי ועל כי הגעתי להתארח במקום וברצוני, אם אפשר, לחוות מעט מהקסם של הבייקל ואנרגיותיו. בתשובה, חשתי נינוחות ורוגע ושמעתי לחישה רחוקה ושקטה של ברכה.

ידעתי שהמקום מקבל אותי אליו בזרועות פתוחות. חשתי כי רוחות המקום בודקות אותי, וכנראה הן מצאו בתוכי את הקשר והאהבה העמוקה שיש לי לאמא אדמה כיוון שהתקשורת המשיכה: הרגשתי את הסלע מהמהם אלי מילים מלמטה – מריצפת המערה, מאדמת האי, מקרקעית האגם. המילים היו מילים של הכנה לקראת תהליך. מילים אשר דיברו על פתיחת שערים בעבורי אם אעז להפתח ולהתמסר למקום ולרוחות שלו. מילים שדיברו על מקומות עוצמה הפזורים באי שעלי להגיע אליהם ועל תהליכים רוחניים שאוכל לעבור בהם אם רק אאפשר.

 

 

 

הרגשתי מבורך וידעתי שרוחות הבייקל מאמצות אותי אליהן בחיבוק.

נשארתי עוד זמן במערה הקטנה, ורק כאשר השמיים היו מעוטרים במיליוני כוכבים נוצצים ומי האגם השחירו לגמרי ואדוות עדינות מהם נשאו נצנוץ כסוף אל החוף, עזבתי את המערה. חזרתי לאכסניה וקרסתי על מיטה קשה בחדר קטנטן אל תוך חלומות קסומים עם 13 רוחות האגם המקודש.

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload