מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

מסע שאמני בסיביר : חלק 5 - אונגון, בית לרוחות

 

 

 

 

 

פעמים רבות שמעתי מהמורות השאמניות השונות שלי את המשפט: "דרך השאמן היא דרך פיזית ולא רוחנית". לכל אחת מהן היה הסבר ארוך ומפורט ושונה למשפט הבסיסי הזה אולם כל ההסברים בסופו של דבר היו כמו נחלים שונים שנשפכו לתוך אותו אגם: הדרך השאמנית עובדת בצמידות ובצפיפות עם החיים הפיזיים על הפנים של אמא אדמה ולא מתנתקת מהם למימדים רוחניים שאינם קשורים לחיי היום יום של כאן ועכשיו. כיוון שכך, דרך השאמן משובצת בשימוש בכלים פיזיים שונים ומשונים. החל מתלבושות מיוחדות לטקסים, דרך תופים, רעשנים ופעמונים וכלה באבנים, מסכות, שרשראות, חפצי אומנות טקסיים, ובסיביר נפגשתי גם ב"אונגון".

החפצים הפיזיים מקרקעים את האקסטזה והטראס אליהם השאמן נכנס בעבודתו ועוזרים לו לתעל את המסרים אותם מקבל מהרוחות, את אנרגיית הריפוי אותה שואב מהאדמה, את הכוח לראות את הנעלם והנסתר, אל הקהילה אותה הוא משרת.

 

 

סיביר היא ענקית. כיוון שכך הציוויליזציה, הכיבוש הסובייטי, הכמרים המיסיונרים ובכלל המערב העכשוי, לא הצליחו לכבוש את כולה. השטחים הם כה אינסופיים, הטייגה כל כך אינה נגמרת לכל כיוון, היערות מתמתחים עוד ועוד, וההרים שולחים זרועות לכל כך הרבה כיוונים וכל כך הרבה גבהים, עד כי באמת אין דרך לכבוש אותם בשום צורה ודרך. ברוב השטח הפראי הזה לא קיימות דרכים, והילידים המתגוררים בבקתות עץ קטנות או ביורטות (שהן אוהלים עגולים בהם השתמשו במונגוליה וסביבתה עוד בימים קדומים הרבה יותר, ורבים מהילידים במקום עדיין מתגוררים בכאלה), מפוזרים בדונמים האינסופיים האלה, בקתה כאן, אוהל שם ורק לעיתים אפשר למצוא איזה כפר נידח בן 10-15 בקתות המשרבב ראש מבעד לעצי היער כדי לסמן שגם הוא כאן.

הגודל, החיים הנידחים והקרובים כל כך לטבע, וחוסר המגע באופן כמעט מוחלט עם העולם החיצון, השאירו את הדרכים השאמניות חיות מאוד ופעילות, וכמובן מאוד מרכזיות בחיי הסיביריים.

בפעם הראשונה בה נכנסתי ליורטה של משפחה בוריאטית (הבוריאטים הם הילדים המקוריים באזור בסיביר בו חייתי, שחיו במקום עוד בטרם סיביר הפכה לבית סוהר רוסי), היה ברור לי ששאמן ביקר באוהל העגול הישן הזה והותיר את חותמו כמעט בכל פינה:

גולגולת אייל מקומי עם קרניים מסולסלות מעל הכניסה (להגנה ומזל טוב), מזבח לתפילות בצד אחד של היורטה ובו כלים לטקסים (להביא את ברכת הרוחות לבית), סמלי ברכה קדומים ותפילות כתובות בצבעים של ירוק וכחול על עמודי העץ הכתומים התומכים בכל המבנה (לברך את היושבים בבית), קמיעות שונים תולים מעל צילומים עתיקים של בני משפחה שונים ("גם מי שרחוק מהבית מקבל את הקדושה של הרוח" הסבירה לי נערה מקומית שתירגמה בעבורי מהשפה הבוריאטית לרוסית), וכמובן במרכז הבית, תלוי ממרכז התקרה העגולה האונגון – בית לרוחות: פסל עץ המגולף בגסות, של דמות נשית ועל ראשה וידייה ממוסמרת במסמרי ברזל שחורים, פרווה חומה. מתחתית רגליה מבצבצת טבעת מתכת ועליה קשורים מספר פעמוני מתכת שחורים ושלושה סרטי בד אדומים.

"את האונגון הזה הכין מאסטר זקן מאוד שהיום כבר לא מכין יותר כאלה. הוא גר היום עם משפחתו בעיר ירקוטסק, בבית חדש ומודרני". כך מתפארת בפני בעלת היורטה, תוך שהיא מושיבה אותי על שרפרף קטן.

"ואת הרוח שחי בו הכניס שאמן מאוד חזק שחי באולן-אודה ומידי פעם מגיע לאזור שלנו לרפא ולעשות כל מיני דברים ששאמנים עושים".

 

 

הדמות התלויה, שבעיניי היתה יפה מאוד, גם קרנה באנרגיה מאוד חזקה, וברור שהקיפה בהגנה ובברכה שלה לא רק את היורטה עצמה כי אם שטח נכבד גם סביבה.

הרעיון של חפצים המוטענים באנרגיה לא זר לי כלל, למעשה גם אני בעצמי מכין חפצי עוצמה המוטענים בכוח, באנרגיה ובכוונה. אולם כאן היה חידוש שלקח את מלאכת החיבור בין הפיזי לרוחני צעד אחד רחוק יותר. האונגון מהווה בית לרוח של ממש. לא לאנרגיה ולא לכוונה – לרוח של ממש.

אז מה עושים כדי שיהיה לנו אונגון (שהרי כל אחד צריך אחד!)?

התהליך הוא כזה: ניגשים לאומן מאסטר, ומבקשים ממנו להכין את החפץ הפיזי כמובן בהתאם להוראות השאמן. במידה ורוח של חיה עומדת לאכלס אותו, עליו היראות בדרך מסויימת, במידה ורוח טבע תגור בו עליו להראות בהתאם, וכך הלאה – לכל סוג של רוח נדרשת צורה שונה. ובאמת ניתן לראות אונגון בצורה של דמות אנושית, בצורת חיה, בצורה גאומטרית פשוטה ולפעמים גם בצורה אמורפית ולא ברורה – הכל לפי הוראות השאמן. לאחר שהחפץ עצמו מוכן, השאמן לוקח אותו ועורך טקס. בטקס הוא נכנס לטראנס, ויוצא לעולמות הנסתרים לצוד רוח. האפשרויות הן מגוונות ושונות:

רוח של חיה שמתה ולפני שעוברת לעולם הבא, ניתן לשכנע אותה לגור בבית חדש ולתת מברכתה ליושבי הבית, רוח של טבע כמו אנרגיית יער או אולי נשמה של אבן או סערה שהשאמן לוכד ומכניס בשיר עוצמתי לאונגון, ישות אנרגית שהשאמן מגלה ומחליט כמתאימה למשפחה מזומנת וממלאת את התפקיד, ולפעמים אפילו נשמה אנושית אשר בטקסים מיוחדים מוצאת את מקומה בתוך פסלון פשוט ומקבלת את האחריות על הבית והמשפחה.

לאחר שהאונגון מלא, הוא ניתלה לאחר כבוד במקום מרכזי בבית והופך למוקד האנרגטי של כל מה שקורה בו אופן רוחני.

 

 

בעקבות האונגון התלוי והיפהפה הזה יצאתי במסע חיפוש אחרי יצירות האומנות השאמניות הללו. עניין אותי לא רק לראות את הפאן האומנותי שלהן, אלא גם לחוות את האנרגיה והכוח שהם מפיצים. מצאתי שהמגוון הוא ענק ועצום והיצירתיות חוגגת בלי סוף:

מצאתי אונגונים המפוסלים מעצים שונים בדמויות מגוונות של בעלי חיים, ובדמויות אנושיות.

גיליתי שאונגונים יכולים להיות מכווני מטרה. אם לדוגמה ידוע שהאונגון נועד להגביר שגשוג, על השדיים ימוסמרו מעוייני פח שעליהם חריטות של סמלים מעוררי שגשוג. אם הוא נועד לעודד פריון, בין הרגליים יוצמד פח עם חריטות המתאימות לעניין הזה. יש אונגונים נשיים לעבודה עם הכוחות הנשיים ויש אונגונים גבריים (עם פאלוס לא קטן) לעבודה עם הכוחות הללו.

מצאתי אונגונים עשויים אבנים מגולפות. גם כאן העבודה עצמה היתה גסה ופשוטה להפליא – רק מספר חריצים וחורים שיצרו פנים או דמות ואולי מעט פסי צבע כדי לחזק סוג מסויים של אנרגיה רצויה.

מצאתי אונגונים עשויים פיסות עץ שלא עובדו כלל אלא נאספו ביער והושארו כפי שהן ועליהן רק הודבקו פנים חקוקות על פח.

הגעתי למקום אחד בו נחשפתי אף לאונגון עשוי בדים שנועד לעודד ילודה (למרות שכל מי ששאלתי על הדבר, פרט למקום בו האונגון היה, הכריז שאין דבר כזה אונגון מבד: "קמע אולי כן, אבל לא אונגון". נו טוב – סיביר היא ענקית וכך גם כמות הדעות שבה).

ואף מצאתי אונגון עשוי מתכת. מסכה מופלאה ויוצאת דופן אליה ממוסמרת פרווה לבנה. הוסבר לי כי אונגוני מתכת הם נדירים ומיוחדים למטרות יוצאות דופן ומיוחדות מאוד. גם הטקסים לאיכלוסם מסתבר סבוכים יותר, מיוחדים יותר... וכמובן גם יקרים יותר.

 

מעבר ליופי האומנותי שגילתי סביב עניין האונגון, אהבתי את הרעיון הפשוט, שכל התושבים הסיביריים שעדיין חיים בפשטות המקורית, ידעו לדבר על הרוח שחיה בתוכו, לספר סיפורים על עזרתו במקרים רבים בחיים ולתאר בפשטות יום יומית את דרכי הכנתו ופעולותיו. לא היו סביב הנושא סימני שאלה, לא הורמו גבות וגם לא הובעו ספקות. האונגון השאמני הוא חלק מחיים טובים ומלאים, ומי שאין לו אונגון, כדאי מאוד שישיג לו אחד כדי להביא את חייו למנוחה רוחנית, לבטחון ולברכה.

 

וכך בטבעיות הגדולה ביותר שאפשר לחשוב עליה, גרים היום אנשים בבקתות עץ או ביורטות בד ומעבר לשלל בני המשפחה והכלבים הרבים שסובבים סביב, מארחים באופן קבע, לפחות רוח אחת אשר שומרת, מגינה ודואגת להרמוניה הרוחנית בבית.  

 

מובן שרכשתי לא מעט אונגונים בכל מקום שרק הצלחתי להניח עליהם יד. ברור שאלה היו אונגונים ריקים ולא מלאי אנרגיה, ולכן גם היו במחירים זולים יחסית (למרות שאני בטוח שהמחירים ששילמתי עליהם כתייר לא מתקרבים כלל למחירים האמיתיים שלהם. כבר בתחילת המסע שלי ברוסיה הוברר לי באופן מאוד מוחלט שברוסיה ישנן שתי מערכות תימחור – אחת לרוסיים ואחת לתיירים וזה אפילו מעוגן בחוק. ואכן בכל מוזיאון תוכלו למצוא תימחור שונה לרוסי ולתייר). כשהגעתי הביתה, החלתי בתהליך של טקסים וחיפוש של רוחות אשר מוכנות לחלוק עם טרה ואיתי את הבית ולהפוך לחלק ממשפחתנו. לשמחתי הטקסים צלחו בצורה מופלאה, וכעת גם לנו בבית האבן הקטן שלנו בישוב מיתר שבנגב, ישנם אונגונים חיים ורוחות טובות שמביאות הרמוניה לבית ולחיים.

 

 

בדרך השאמנית אין מרחק בין הרוחני לפיזי. הם משתלבים זה בזה ומתערבלים ליצירת דרך חיים אחת. ודרך הכרותי עם האונגון וכל מה שהוא מייצג ומביא לחיים, משפט נוסף ששמעתי מהמורות שלי: "אל תלמד ממני, תלמד אותי", מקבל עומק והבנה רחבה הרבה יותר. לא מדובר על הידע של השאמן או על היכולות שלו, מדובר על מי הוא ומה הוא, והאם הוא הולך את הדרך או רק עושה את הטכניקות.

ללא ספק, הפער בין טכנאות שאמנית, כזו אשר מכשירה אנשים להשאר כפי שהם ורק להפעיל כוחות שאמניים, היא רחוקה מאוד מדרך השאמן שבה נדרשת ההתמרה המלאה בה אנחנו לא "עושים שאמניזם" אלא חיים שאמן. והאונגון הוא סמל לחיים שכאלה – חיים שמחברים בצורה מלאה את שני העולמות לעולם אחד של הרמוניה שחי ויוצר יופי עם אמא אדמה.

 

מספר צילומי אונגונים:

 

 

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload