מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

חיות מקודשות

20/2/2016

 

 

ברגע שהדלת של הבקתה הקטנה נסגרה מאחורי ואני נותרתי בחושך שהדבר היחיד שהטריד אותו היו ארבעה פסים של אור שמש קלוש שנוצרו מארבעה חריצים דקים ברצפת העץ מתחתי, רק אז פתאום חשבתי על מה שקורה לי.
אני נמצא בשמורה האינדיאנית אצל סבתא טווילה, אני עובר כרגע את טקס החזיון הבהיר, אני סגור בבקתתו של סבא של סבתא טווילה שהיה מגדולי השאמנים של שבט הסניקה ואנשים מכל רחבי ארה"ב היו מגיעים אליו לטיפולים ולייעוץ, אני חי חלום שהיה בי ואפילו לא ידעתי שהוא שם.
ניסיתי לחשוב איך יעברו עלי עשרים וארבע השעות הבאות. זה אורכו של הטקס. יממה של צום ובדידות במקום המקודש הזה. לא היה לי מושג.
גיששתי את דרכי אל מרכז החדר הבודד של הבקתה והדלקתי נר שהבאתי איתי.
ההפתעה היתה כה גדולה עד שפשוט הפסקתי לנשום לכמה שניות.
בפינה אחת על הרצפה היו כמה אבנים שטוחות מסודרות כמו שולחן מנחות קטן ועליהן היו צדפה קטנה עם עלי מרווה יבשים וצלוחית חרס עם טבק מיובש. על הקיר מעליה גולגולת ענקית ועתיקה של באפלו. היא היתה מעוטרת בקורים של עכבישה שישבה והתבוננה בי מעל הקרן הימנית של הגולגולת. על הקירות היו תלויות תמונות של אינדיאנים זקנים. אבות ואמהות המשפחה של סבתא טווילה. הם היו לבושים בגדים מסורתיים עדויים בתכשיטי חרוזים, צדפות ונוצות לרוב. לצד קיר אחר היה שטיחון קטן מגולגל על הרצפה וכד עם מים לידו.
כשנזכרתי לנשום שוב, צמרמורות של התרגשות או אולי של הכרה בעוצמת וקדושת המקום, עלו וירדו בגבי כמו מפלים של אנרגיה משתוללת.
התישבתי ממול המזבח הקטן.
הנחתי על האבנים את הנר במקום ששאריות של שעווה הסגירו את כל אלה שעברו את התהליך הזה לפני, אולי אפילו סיפרו על הנרות אותן הדליק השאמן הגדול, שבחדר הזה ממש ערך את טקסיו ולכאן הביא את עוצמות היקום ליצירת מרפא. הדלקתי מעט מרווה ואת העשן שעלה מתוך הצדפה הקטנה פיזרתי ברחבי החדרון כשאני מזמזם שיר הודיה לאבות הקדמונים ולאמהות הקדמוניות על ההזדמנות שנפלה בחיי להיות במקום הזה ולעבור את הטקס המקודש. קמצוצי טבק הקדשתי לארבעת רוחות השמיים – למזרח ולאש, לדרום ולאדמה, למערב ולמים, לצפון ולרוח, התזתי מעט לכיוון התקרה בהודיה לרוחות המיטיבות ומעט לאדמה בהכרת תודה לאמא אדמה ולאהבתה שוודאי עוטפת אותי.
לאור הנר היחיד פרשתי את השטיחון על הרצפה ופסי האור היחידים שהסגירו את שעת הבוקר מחוץ לבקתה, נעלמו ולא היו עוד ואני נותרתי במקום חשוך שאין בו זמן.
התישבתי במרכז החדר ובקשתי מכל הכוחות של אמא אדמה ומכל האנרגיות הנמצאות בבקתה שיעזרו לי בטקס. שיתנו בי חזיונות ובהירות ויביאו לי כלים טובים לחיות נכון יותר ולהיות אדם שלם והרמוני יותר.
מכיוון שהכנה לגבי הדרך בה הדבר הזה יקרה, לא קיימת (ההכנה היחידה היא הלימודים הכללים אותם למדתי קודם לכן), נשכבתי על השטיח ונפתחתי לחלוטין – מה שיקרה יקרה ומה שיהיה יהיה.
לא יודע כמה זמן עבר או כמה פעמים קמתי כדי להדליק עוד מעט מרווה ולשיר עוד כמה שירי הודיה בטרם את גג הבקתה קרעו, כמו היתה עשויה מנייר פשוט, טופרי ינשוף ענקיות ולפני שיכולתי להגיב או לקלוט מה קורה, תפשו אותי ושלפו אותי אל מחוץ לעולם הגשמי אל עולם הרוחות והחזיונות.
הינשוף הענק הוביל אותי בעולמות האחרים והביא אותי מחזיון לחיזיון לחזיון ולחזיונות נוספים. פגשתי את אימה של סבתא טווילה שהראתה לי את חיי כבנה שלה בחיים שלפני החיים האלה, פגשתי רוחות של אינדיאנים קדמוניים שסיפרו על עצמי, על נשמתי ועל תפקידי בחיים האלה, הינשוף הוביל אותי אל תקרת חדר הלידה בו צפיתי בלידת גופי הנוכחי בחדר היולדות בכפר סבא, הוא הוביל אותי אל מקומות משמעותיים בחיי כדי שאדע מדוע אני פועל היום כפי שאני פועל ומה מניע אותי.
חיזיון רדף חיזיון ותובנה התמזגה אל זו שבאה אחריה. באיזה שלב פתאום הייתי שוב בבקתה האפלה. הנר מזמן, מזמן כבה והחושך הקיף אותי סביב. כשהשבתי לעצמי את נשימתי, הדלקתי נר ומיהרתי לכתוב בפנקס קטן שהבאתי איתי את מה שהצלחתי לזכור מכל החוויה עוצרת הנשימה הזו. ואז כיביתי את הנר, נשכבתי שוב והתחלתי לחשוב על מה שקרה.
בין חלום למציאות, בין פנטזיה לערות, בין חשיבה צלולה לשאלות שאפילו לא ידעתי לשאול, טופרי הינשוף הענק מצאו אותי שוב. אחיזתן היתה כה מוחשית עד כי הייתי בטוח שישאירו בי צלקות. נפנוף כנפיים אחד והקירות שידעתי שהיו סביב נמסו והיינו בכוכבים. מעוף מבורך שני עם הינשוף הענק הביא אותי למקומות מהם בוקעים חיים. לעומקים בהם נולד הזמן ומתהוות התשובות לשאלות שעדיין לא קיימות. הייתי במקום בו פעימות הלב של הבריאה מכות כמו תופים ענקיים ברחבי הבריאה. סביב הלמות הלב הזו אט, אט הופיעה אש שדלקה כמו מדורת ענק וכמו מתוך ערפל וענן אחת אחר השניה, הופיעו דמויות אינדיאניות ורקדו סביב לאש הקוסמית בבגדים עטורים בנוצות כמו היו כנפיים ענקיות של ינשופים. הריקוד היה כל סוחף ופעימות הלב שבקעו מהמדורה היו כה מהפנטות עד כי מהר מאוד מצאתי עצמי רוקד איתם ריקוד שידעתי ותנועות שהכרתי למרות שלא למדתי אותן מעולם. רק מילה אחת יכולה לתאר את החוויה – אקסטזה.
אי שם בעולם אחר שזכרתי רק בפינה נידחת של הוויתי נפתחה דלת וקולה של סבתא טווילה הודיע לי שנגמר הטקס ושאבוא אל תוך הבית כשאסיים לאסוף את חפציי.
החזרה היתה מהירה כמו מכת ברק. הדלקתי מרווה והודיתי לכוחות, גילגלתי את השטיח, אספתי את מעט חפצי ונולדתי לעולם בו אור הבוקר המסנוור קיבל אותי אליו מחדש.
כשסיפרתי לסבתא טווילה – אם שבט הסניקה – את חוויותיי, היא הנהנה בחיוך. היא ידעה פרטים על החוויה שלי שלא סיפרתי לה והוסיפה לי מידע. כך הבנתי שהיא ליוותה אותי במסעותיי הרוחניים בבקתה. היא אמרה שנראה שעוד מעט יגיע הזמן לתת לי שם חדש.
כשיצאתי מהבית לעבר הקרוואן בו גרתי, על הדשא חיכו לי שלוש נוצות של ינשוף. חייכתי לעצמי, אספתי אותן והלכתי להתקלח ולקרוס לתוך שינה עמוקה, עמוקה.
מאותו היום לכל מקום אליו הלכתי נוצות של ינשוף חיכו לי על האדמה. לא משנה השעה או המקום או תכלית ההגעה שלי, נוצות של ינשוף היו על הארץ קורצות אלי. כשסיפרתי את הדבר לתלמידים האחרים במקום, הם אמרו שסגולת הינשוף היא כנראה חזקה מאוד איתי עכשיו. אחת מהן בחורה מפורטו ריקו שהיה ביננו חיבור מאוד חזק בקשה להתלוות אלי יום אחד כדי לראות במו עיניה. יצאנו מהקרוון שלי בצהריים לעבר שיעור בבקתת הלימוד, מרחק של חמש דקות הליכה. בעודנו הולכים ואין אפילו נוצה אחת על הדשא, מהשמיים נופלות ממש לפנינו שתי נוצות ינשוף. שנינו הסתכלנו זה בזו בפליאה ומייד בשמיים הצלולים והפתוחים – לא היה סימן וזכר לציפור שאיבדה את הנוצות. מאותו היום נפלו אלי נוצות של ינשוף כדרך קבע. ביום (!) ובלילה.
הסיפור הזה הגיע לאוזניה של סבתא טווילה והיא הכריזה שעכשיו חייבים לתת לי שם חדש ובטקס צנוע אך מרגש היא אימצה אותי למשפחתה – משפחת הזאב – ונתנה לי את השם החדש שלי – דוב רוקד. היא אמרה שכמו שהינשוף לקח אותי מחזיון לחיזיון ופתח לי עולמות, כך אני אעשה בעבור אחרים. היא שלחה אותי חזרה לישראל כדי ללמד את "האנשים החומים" (כך היא קוראת לנו) את הדרך חזרה אל אמא אדמה.

רק אחרי החוויה הזו הבנתי את כוחותיהם של חיות הסגולה. לא מדובר רק על סמל הנותן מראה וצורה לדרכי התנהגות, חיות הסגולה הן הוויות של עוצמה שיכולות לפתוח לנו נתיבים, ללמד אותנו ולהדריך אותנו לחיים טובים יותר והרמוניים יותר עם עצמנו ועם העולם.
אז מהם בעצם קלפי חיות הסגולה?
סבתא טווילה יצרה את קלפי החיות כדי לאפשר לאנשים שאינם חיים בשמורה אינדיאנית לגעת בכוחות שמעצבים את המציאות של כולנו. חיות הסגולה נמצאות בכל מקום – בניו יורק, בתל אביב ובבאר שבע. מכיוון שלא לימדו אותנו לגעת בהן ולהתכוון אליהן, אין לנו גישה אל המתנות המופלאות שהן יכולות לתת לנו.
אנו חיים בעולם כואב, זה לא חדש. כל עמוד ראשון של עיתון וכל מהדורת חדשות מראה לנו את המציאות הקשה בה עולמנו נמצא. האינדיאנים אומרים שהרבה מזה קורה מסיבה אחת פשוטה – שכחנו את אמא אדמה. אנו חיים ביערות בטון ומלט, עסוקים בעבודות של משרד, אין לנו צורך מסעות צייד או ימים של כביסה לצד הנחל או שוק מרחק שבוע הליכה ביער ובכלל אין לנו זמן לחשוב על כמה הזריחה יפיפייה.
אבל כל זה לא נעלם מהצרכים הבסיסיים שלנו: אנשים מגדלים דגים באקווריומים בבית, מצמיחים עצי פרי בעציצים בקומה רביעית, מצפים קירות וחדרים שלמים באבן טבעית, משמיעים מוסיקת נחלים ומפלים בקליניקות ומעצבי אופנה משלבים נוצות וחרוזי צדף ואבן בקולקציות החדשות שלהם. יש בתוכנו משהו שכמהה לקשר עם האדמה ומנסה להשיב אותה אל תוך חיינו.
קלפי החיות מגיעים כדי לענות בדיוק על הצורך הזה.
אין לנו אפשרות לפגוש דוב או פומה באמצע רחוב שינקין וגם לא חתול מדבר בדיזנגוף סנטר. אבל זה לא אומר שאי אפשר להתחבר לסגולות שלהם ולהפוך להיות כמו גירית או יונק דבש גם באוטובוס או ברכבת.
קלפי הסגולות הגיעו לעולמנו כדי לתת לנו גישה לכוחות האדירים האלה שסובבים אותנו בכל רגע. וכשגישה ניתנת לנו, אפשר להפוך את חיינו למלאי השראה, אפשרויות, עוצמה ויופי.

הדרך הטובה ביותר לגעת בכוחות הללו לדעתי היא להתחיל כל יום בטקס קטן בו שולפים קלף מתוך החפיסה, לומדים את הסגולות של החיה ואחר כך מנסים להתנהג מתוך החכמה של אותה חיה במשך כל היום. לדוגמה אם משכתי את קלף העיט, אבדוק במהלך היום את האידאלים שלי ואת הערכים שלי. אנסה לפעול מתוכם באופן מודע ואשאל את עצמי האם אידאלים אלה עדיין נכונים עבורי?
אם קלף הנמלה יתגלה בעבורי, אדע שדברים יקרו לאט היום וכי עלי להיות סבלני אך בטוח בעצמי. אדע כי כל מה שמגיע לכיווני היום, גם יראה גדול עלי בכמה מידות – יש בי העוצמות לשאת בו ולהפוך אותו לדבר שיזין את חיי.
וכך כל יום הופך למסע של גילוי של מי אני ושל סגולות של חיות אדירות שמצטרפות אל חיי.

הדבר המדהים שקורה עם חיות הסגולות הוא שהן מוצאות למרות הכל דרכים להיראות בחיים האורבניים של המאה העשרים ואחת. נוצות של עורבים ושל ינשופים ואפילו של ניצים ובזים לפעמים נמצאות על המדרכות בעיר, ציורים של דובים ונחשים מצויים לרוב על קירות בתים ושקיות מעוצבות של חניות ומותגים, ומיני חתולי טרף, עיטים וזאבים מציצים אלינו דרך מדבקות על מכוניות, משאיות וכלי רכב שונים. כל התגלות כזו היא התגלמות של חיות הסגולה בעולמנו ונסיון שלהן לתפוס את תשומת ליבנו. עלינו רק לפקוח עיניים, לבקש מאמא אדמה שתחזור לחיינו וחיות הסגולות מייד כאן.

 

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload