מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

מסע שמאני בטורקיה

 

עולים במעלה הרחוב החשוך במרכז העיר. השעה כבר מאוחרת ושרידי היום שהיה ממלאים את הכביש ואת המדרכות. ערמות של זבל במגוון ריחות, ביוב הנשפך משני צידי הכביש ומוסיף צבעוניות משלו

 

לאוויר הלילה הקריר, וחלונות ראווה אפלוליים עם בובות תצוגה ישנות ובגדים שנדמה שנלקחו כמו מתוך סרט מצרי של יום שישי אחר הצהרים בשנת 1970. אנחנו משרכים את דרכנו כדי להכיר מעט את האזור אליו הגענו לפני שעה קלה ולהזיז את העצמות אחרי הטיסה.
ממולנו הכביש הראשי חוצה את הכביש הצר שלא מצאתי שלט שמסביר את שמו, בו הלכנו אנו. מכוניות נסעו והיה גם רמזור. הלכנו והתקרבנו אליו ואל האור הצהוב הקלוש שהגיע מכיוונו.
עם המדרכה עלינו לכוון ימין וכשיצאנו אל הכביש הראשי לא האמנתי למה שנגלה לפני!
ארמון של זהב מרהיב!
שני צריחים של זהב התנוססו משני צדדיו וכיפתו הזהובה נצנצה כמו היתה חצי שמש המציץ מתוך חור בשמי הלילה. הארמון כולו זרח באור זהוב ונדמה היה כאילו הוא ממש פועם. הצריחים ניקבו את השמיים בחרוטים הזהביים שלהם והלב שלי לא ידע עם להפסיק לפעום באחת או לרוץ בדהירה מטורפת של עדר סוסי פרא.
הראש שלי ניסה לחזור לשליטה. הוא הסביר לי שזהו מסגד שמואר בפרוז'קטורים גדולים בצבע צהוב. הוא גם הראה לי אותם. הראש שלי הזכיר לי שאחרי הכל אנחנו באיסטנבול – הרי לפני שעתיים נחתנו. זה לא ארמון של זהב – זאת העיר העתיקה שמוארת בשביל תיירים כמונו.
הוא באמת עשה עבודה טובה – הראש לי, אבל זה לא עזר לו. הלב שלי ואני ידענו – הגענו אל ארץ האגדות, מולנו ארמון של זהב ואנחנו מרחק של פסיעה מסיפורי אלף לילה ולילה.
אז לקחתי נשימה עמוקה, והשתלבתי לכביש הראשי כשאני הולך ומביט בפלא הזהוב במדרכה שממול.

עוד הסתובבנו מעט והתבוננו בחלונות הראווה. בצידי הכביש היו חצרות פלאים. שרידים של מבנים ישנים, זכרונות של קשתות אבן, טחב, אזוב ושיחים מטפסים יצרו חללים דמויי "ח" בינות למבנים. עצים השתלבו באבן ומתחתם שולחנות עץ וכמה כסאות מרוטים. כמה קל לראות את מוכר השטיחים המעופפים יושב שם ולוגם לו תה ולידו הקוסם הלהטוטן ואולי גם איזו נערה ששרה ולידה צלחת אליה מושלכות מטבעות. המקום מוכן, רק נותר לאכלס אותו.

בדרך חזרה למלון, הוחלט על שתיית תה.
בין בתים ובין קברים ישנים (קברים עתיקים בעלי מצבות מרהיבות עמדו ניטים על מדרכת הכביש הראשי ואומרים בדממתם "הזמן אולי המשיך הלאה אבל העולם העתיק עדיין כאן ואנחנו נזכיר לכם אותו") פסענו אל חצר פנימית ענקית שאפילו המערה של עלי באבא, היתה מחווירה לידה. אני גם בטוח שארבעים השודדים היו מקבלים כמה רעיונות למערות משופרות משלהם.
החצר כללה ספסלים וספות לרוב מסודרים במין פינות ישיבה סביב שולחנות נמוכים. עצים יצרו פה ושם סכך ושיחים מטפסים על קירות האבן העתיקים השלימו את המראה הפראי. על חלק מהקירות נתלו שטיחים צבעוניים למכירה, ליופי או לסיבה אחרת שאינני יודע מהי וכל המקום היה מואר בהמון אורות צבעוניים שקלחו ממנורות זכוכית צבעוניות אשר נחו בתוך תושבות ברזל בדוגמאות שונות ומשונות. כל צבע של אור שאפשר לדמיין היה שם – מכחול מצולות ועד אדום אש, מוורוד קיטצ'י ועד צהוב של שמש. תושבות הברזל של המנורות היו מרהיבות – מלאכת אומנות שחורה. אין דרך לתאר את המראה פרט לאמירה המאוד באנאלית – קסם.
האוויר היה מלא בריח של עשן נרגילות ואנחנו הזמנו תה. תה תפוחים ותה ורדים. הגוף מתמלא מתיקות חמה ששוטפת אותו והוא נרגע ומשתחרר. השרירים והדריכות ממקום חדש, זר ואחר, אט, אט נרפים ועונג מתחיל לחדור לחושים. ואני יודע רק אמת אחת - אני בתוך אגדה.

היום הראשון שלנו במסע בעקבות קסם בטורקיה התחיל עם ג'יני.
בעודנו הולכים ברחוב הראשי של העיר העתיקה, שמענו מוסיקה וראינו בחצר פנימית חנות לספרים וקלטות.
נכנסנו.
מיד עם הכניסה לחצר טה-רה חשה אנרגיה מאוד עוצמתית ויצאה לחקור את העניין.
הממצאים היו מדהימים! באמצע הבוקר במרכז איסטנבול שני מטרים מהרחוב הראשי הסואן פגש את טה-רה ג'יני! אנחנו באמת ובתמים בארץ הכשפים!
הג'יני הסביר שהוא חיכה לנו וכי הוא מברך אותנו וגם אמר שהוא ימשיך וילווה אותנו בכל המסע בטורקיה. יש דברים שמצליחים להשתיק אפילו את ההגיון שלי – זה אחד מהם. נותר לי רק לקבל את המציאות המבורכת ולחגוג אותה. כמו שעשינו כולנו.
פיילם קנה דיסק.
טה-רה פיזרה במקום זרעים מבורכים שהביאה מהארץ (מתנה לאדמה המבורכת ולג'יני הקסום) והמשכנו הלאה אל המסגד הידוע הגיה סופיה.
המסגד היה פעם כנסיה. הכנסיה הוקדשה לסופיה – התגלמות החכמה האלוהית והתבונה האינסופית של הנצח.
המבנה ענק ומרהיב ביצירות האומנות שמשבצות את הקירות שלו. אני נכנס ומתחיל לתור אחרי אנרגיה, עוצמה, נוכחות, משהו – לא חשוב מה – משהו.
כלום לא קורה.
אחרי דקות ארוכות של הסתובבות במבנה כשהראש לא יכול אלא להתבונן למעלה על התקרה והכיפות עד שהצוואר כבר צורח "הצילו"... ראיתי את המופלאים.
שני מופלאים עשויי אור נוגה התגלו לפני. אחד ממש ממולי בצד המרוחק של הרחבה הגדולה, והשני בקומה שמעל מתבונן בי בעניין. היו אלה שתי יישויות מוארות שקרנו באור לבנבן תכלכל רך. הן לא הופיעו בתרועת שופרות ולא לצלילי נבל קסום. המופלאים רק גילו עצמם בפני ואני בלב פועם משמחה ידעתי שנכל בסדר ואנחנו בידיים טובות. יישות האור המכונפת בקומה התחתונה סימנה לי לבוא אחריה וגם הייתה לי תחושה שאני נמשך באיזה כוח, ממש כמו מגנט, אחריה. למרבה המזל (והנוחות) המופלא לא עבר דרך קירות אלא הלך במזדרונות המיועדים לאנשים.
דרך אנשים הוא כן עבר.
זה היה מדהים. ניסתי לבדוק האם האנשים שדרכם הוא עובר מרגישים משהו או רואים דבר מה, אולם כלום. מסתבר שאנשים רואים רק מה שהם מצפים לראות ומה שלימדו אותם לתפוס. מלאכים, זה לא זה!
עלינו וטיפסנו מעלה במעלה זיגזגי שהרצפה שלו היתה חלקה מרוב צעדים וסוליות שחוותה.
בקומה העליונה החל ההסבר. קול המופלא היה עדין וצלול. הרגשתי שטיפות זכות של מים שקופים מדברות איתי בצלילי פעמונים קסומים ועדינים, עדינים. המקום, מסתבר, נבנה מתוך השראה קוסמית. האנשים שבנו את המקום קיבלו חזיונות קוסמיים מוארים ותרגמו את החזיונות לאבן וברזל. כל אבן וכל גרגר טיט מחזיקים כוח ואנרגיה ומהווים כלי להתחברות לתבונת הבריאה. המבנה כולו הוא תחנת שידור וקליטה אל ומתוך סופיה. על הקירות פרסקו עתיק עם סמלים שהיו גורמים הרמת גבות לכל איש דתי (מוסלמי, נוצרי או אחר) אם היה יודע את משמעותם. סמלים המחוברים לוודו, סמלי אש, קורי עכביש ועוד. מי שידע לקרוא את הסמלים, כך מסביר המופלא, ידע להיות אחד עם תבונת הנצח. מי היה מאמין שכנסיה או מסגד יכולים לאחוז כאלה כוחות עוצמתיים וכזה פוטנציאל רוחני מתקדם?
המופלא מוביל אותי אל מרכז העוצמה והכוח של המקום. אך הנה הרצפה נגמרה בדרך אליו. המקום תלוי באוויר ואני עדיין בגוף פיזי ובלי כנפיים! המופלא המאיר, קורן אור בדולח לעברי, מרגיע אותי ומסביר לי מה עליי ועל מי שרוצה בחיבור לאנרגיות של המקום לעשות, ומלווה אותי חזרה למטה.
אני אוסף למטה את כל חברותי וחברי למסע ומסביר את העבודה. אנו מתקרבים עד כמה שאפשר למקום וכל אחד מאיתנו שולח את המודעות שלו אל הנקודה המצוינת.
תוך שניות ספורות הכנסייה נגמרת, הרעשים של קבוצות התיירים בתוכה נעלמים וכך גם תחושת הגוף. ספירלות צומחות מסביבי סביב, סביב בשלל צבעים ירוקים. "צמיחה", "חיים", "שגשוג" אני שומע את המילים ויודע את משמעויותיהם הנעלמות האמיתיות יותר. חוטים, חוטים בססגוניות שלא תיאמן נארגים ונרקמים אחד לשני לשלישי ולספירלות ובינהן "הבריאה היא רבת כוחות" אני שומע. ריקוד מופיע ואין מי שרוקד אותו. הריקוד קיים ואני חווה אותו סביב אך בלי הרקדנים, תיפוף ללא תופים ומוסיקה מדהימה ומופלאה ממלאת הכל ואין מי ששר או מנגן אותה. "הבריאה היא אחדות של כוחות כל כך רבים" האמת  הזו מופיעה בתוכי. אני חווה תנועה, צליל, צבע וחוויה של אינטנסיביות אדירה.
ופתאום, מיליון שנות אור ממני, מישהו נוגע לי בגוף. אחד מהשומרים במסגד נותן בי מבט זועף ומורה לי לקום – אי אפשר לשבט במדיטציה במקום. אני מתרומם וברגע שאני עוצם שוב עיניים... שוב החיזיון בולע אותי אליו כאילו כלום לא קרה.
דברים קורים סביב בלי הפסקה ולפעמים בלי שיש לי מילים בשבילם. עוד, ועוד, ועוד וזה לא נגמר. בתוך כל הכאוס והאחדות החיה הזו יש משהו שקט. אני מזהה אותו ונמשך אליו. כמו מהופנט, כמו ממוגנט, כמו סהרורי אני מובל אליו. לאט, לאט מתבהרת דמות אישה מכוסה בצעיפים. היא יושבת דוממה מכוסת פנים בשקט ודום מוחלט. במרכז הווייתה עין. העין נפקחת לאט, לאט, לאט. "הבריאה מתבוננת בעצמה וחווה את עצמה" הידיעה שוב אומרת בתוכי "כל עוד העין נפקחת הבריאה הווה וקיימת. כשהעין נפקחת לגמרי והבריאה רואה באופן מלא, הכל קורס ונעלם ויתחיל מראשית". העין נפקחת אל מולי לגמרי ומתבוננת בי במבט חודר ועם זאת רך. אני מרגיש את עיניי נפקחות בכוח נגד רצוני שלי. המסר עבר, נגמר החזיון.
בדרך החוצה מהמבנה הודיתי למלאכים על הדרכתם ובהרכנת ראש הם ברכו אותי לשלום. לאחר שישבנו ושיתפנו את חוויותינו חזרתי פנימה כדי לטפטף על הקירות מים מבורכים שהבאתי מהארץ – מתנה למקום.
1
מכאן עברנו לחוויית קרקוע בבזאר הגדול ביותר שחוויתי בעולם.
עיר מקורה שהיא שוק ענק.
מי שיודע מה טוב לו, כשיהיה באיסטנבול (כן, כן, זה קרה באיסטנבול ולא על איזה הר קדוש בטיבט...) לא יפספס את החוויה.
1
הסתבר לנו ממודעות שונות שפוזרו בעיר כי הערב מתקיים טקס הדרווישים המחוללים. כל הנסיונות שלנו להגיע לאחד כזה מהארץ, דרך ספרי טיולים והאינטרנט, עלו בתוהו. והנה כאן, על דרך של מקרה, זה קורה לנו. בערב היחידי שאנחנו יכולים לפנות כדי לחוות את התהליך, הטקס מתקיים.
אלאדין בטוח משפשף את המנורה בשבילנו – אחרת אין דרך להסביר את הדברים. ברכה אופפת אותנו וקסם אכן קורה לנו עם כל צעד וזה עוד היום הראשון במסע!!! לאן זה עוד יוביל???
כמובן שהזמנו כרטיסים ובשעה היעודה הגענו.
בדפי ההסבר שקבלנו לפני הטקס, הוסבר על הדרך הסופית המכריזה על האהבה כמפתח לחיים, והשואפת לחיים של אחדות עם כל  הבריאה.
הטקס החל בניגון ושירה סופית מאוד נעימה וסוחפת את האוזן. אבן אדומה מנוקדת הכריזה על המתופף כאחד שלא מתאמן מספיק: "הוא לא עומד בקצב – ממש בושה". מי שמכיר את מורתי האהובה, אבן אדומה מנוקדת - השאמן המכובדה, יודע שיש לה חוש קצב מצוין ודרישה למצוינות אישית בכל דבר. בטח ובטח בטקס ובטח ממי שאוחז בתוף שהוא הכלי המביא את אנרגייתה של אמא אדמה. הסכמתי עם אבחנתה ויחד החלטנו לא לתת ל"זייפן שלא מתאמן" (זו היתה הכרזתה של מורתי) להרוס לנו את כל הטקס, ופשוט נתעלם.
אחרי דקות של ניגונים ופיוטים נכנסו המחוללים. חמישה גברים עטופים גלימות שחורות המייצגות מוות ולראשם כובע מאורך. ביחד הם פשטו את גלימותיהם השחורות ונותרו עם שמלות לבנות – באופן סימבולי הם נולדו לחיים. ארבעה מהם החלו לחולל ואילו אחד נותר מתהלך בינם, דואג ושומר עליהם אנרגטית.
מהר מאוד כולנו זיהינו את האחד שעובר מעבר לטכניקה. כל כולו מתמסר לחלוטין לניגונים, לשירים, לסחרור, לאור ולאהבה שהטקס נובע. הוא לא רקד כפי שהשיטה לימדה אותו, התמסרותו המוחלטת לתהליך גרמה לו לרחף על גלי אור קוסמיים. להתבונן בו, זה היה פשוט מדהים. הוא נתן את עצמו לתהליך לחלוטין. הוא עצמו נעלם והניח לעצמו להתמסר ולהתמזג אל תוך משהו הרבה יותר גדול ממנו. הוא לא הזיע (האחרים כן), הוא לא התנשף והתנשם (האחרים כן), הוא לא ידע מה צריך לעשות הוא רק חווה את הטקס לחלוטין.
אבן אדומה מנוקדת – הזקנה המכובדה, אמרה שמתוך מרכז המעגל בוקעת מזרקה של פרחים ושממנה נובעת אנרגיה יפיפייה של ריפוי ושל טוב. כולנו הרגשנו את האור הזה.
החלטתי להסתחרר יחד עם אותו אחד שמתמסר לתהליך לחלוטין. שלחתי את עצמי מחוץ לגוף בעודי נזהר לא לחדור אליו ממש אלא רק לאפוף אותו כמו ריח. להיות ערפל סביבו וכך, איתו ביחד להתערבל מעלה אל העולמות העליונים. החוויה היתה מעלפת. כל כך הרבה שלווה וטוב ואור. הרגשתי את עצמי אור מבורך. בקלות הייתי נשאר איתו שם לנצח אילו לא היה מגיע זה ששומר על הרקדנים, ובאופן אנרגטי קטע את החיבור שלי אל המחולל. הוא הודיע לי (באנרגיה) באופן חד משמעי שזה לא מקובל ושאפסיק.
הפסקתי.
היה טקס מדהים, מדהים, מדהים.
1
למחרת לקחנו את הרכב השכור ויצאנו אל השטח מותירים את העיר הגדולה ואת הציביליזציה מאחרינו.
יום שלם ארכה הנסיעה. נסענו, ונסענו, ונסענו עוד, ועוד, ועוד והממלכה הפלאית, טורקיה, לא נגמרה ואפילו לא עשתה רושם של מתקרבת לסיום. הנופים התחלפו עוד ועוד סביבנו. נחלים, הרים, שדות מעובדים, שטח פתוח פראי ולא נגוע, כפרים קטנטנים כל כך עד שברגע שנכנסים אליהם מייד גם יוצאים מהם והמון המון שמים. מי ידע שיש כל כך הרבה שמים? האופק היה רחוק מאוד והארץ נמתחה ממזרח למערב ומצפון לדרום ולא נראה שמשהו יכול לעצור אותה. טורקיה הגולמית, הפראית והמרהיבה היתה סביבנו בכל מקום.
נצחית, דוממת, מולכת.
ועל הנופים המתחלפים והמרהיבים האלה, כאילו הוקרנו שקופיות ישנות של פעם. דמויות שקופות למחצה התהלכו בנופים – רוחות של עבר, זכרונות של ימים רחוקים, אבות קדמוניים ואמהות קדמוניות שאהבו את האדמה המקודשת שלהם כל כך עד כי נותרו איתה גם לאחר מותם הפיזי. מחלון הרכב הנוסע אני מתבונן על המציאויות הרוחניות של טורקיה. אפילו לא נזקקתי להתכוונות מיוחדת כדי לראות את המציאויות המופלאות האלה – הן באו אלי וגילו את עצמן בעבורי! :
גבר בגיל העמידה עמד על תלולית קטנה בבגדים ססגוניים כשכולו מתנפנף בסרטים הרוקדים סביבו ברוח,. הוא עמד וחילל בחליל הניי שלו ניגון של הרים ורוחות מנשבות. הוא התבונן בי בעיניו בעודו מחלל כמו אומר "אני רואה אותך מתבונן בי – אני יודע שאתה רואה". סביבו היו תקעים באדמה מוטות נמוכים שהגיעו לגובה ברכיו וגם הם היו מלאי סרטים ססגוניים שחוללו סביבו ברוח שנשבה במימדים הנסתרים בהם עמד. היה נדמה לי שיש עוד אנשים סביבו אולם לא הצלחתי להביא אותם לפוקוס בתוך החיזיון שלי. כמה יפה הוא היה בסרטיו הצבעוניים על רקע השדות, הבקתה הקטנה וההר שהתנשא משמאלו בגאווה. הוא ממש התאים לסצנה – לא יכולתי לדמיין את המקום בלעדיו, למרות שבאופן פיזי זה בדיוק מה שקרה.
עוד שקופית מהעבר הרחוק התגלתה תחת עץ שעמד לא רחוק מהכביש עליו דהרנו ברכב שנות האלף השלישי שלנו. הוא היה שאמן ללא ספק. הוא ישב ליד מדורה קטנה, על פני קעקועים ספיראליים ולגופו שמיכה שבגלל המרחק לא הצלחתי להחליט אם היתה עשויה פרווה, נוצות או עלים. הוא שר שיר של אש, שיר של חיים, שיר של חלום אל העתיד. נראה היה שגם הוא ער לזיהוי שלי אותו למרות שלא עשה כל מאמץ לידע אותי שהוא יודע שאני יודע את הנוכחות שלו. העץ תחתיו ישב השאמן, היה קיים גם במציאות הפיזית והוא נע עם הרוח שהרקידה את סלסולי העשן מהמדורה המקודשת. אל השאמן התקרבה תהלוכת אנשים שנשאו סלים בגדלים שונים בידיהם. לפני שיכולתי לברר מה בסלים ולכבוד מה כל התהלוכה, חלפה על פנינו משאית, נגה, שנהגה ברכב שלנו, הפנתה את המכונית עם תפנית הכביש ימינה, והעץ וכל שסבב אותו נעלמו מעיניי, מזמני ומחיי.
כל כך הרבה שאלות היו לי לשאול אותו. הרגשתי דקירה בלב כשהבנתי שלעולם לא תהייה לי האפשרות לשאול אותן.
אחרי כמה שעות ראיתי את מספרת הסיפורים. היא ישבה על כסא עשוי גזע עץ ממש ליד אחת מהצמתים הראשיות בהן נגה דהרה במהירות סילון של החיים הפיזיים. סביבה ישבו ילדים וילדות וכמה אמהות עם תינוקות על ידיהן. היא בדיוק סיפרה על כוכב שנפל מהשמיים בלילה מאוד מיוחד ועם ידיה התוותה באוויר את השביל הלבן אותו הותיר הכוכב בשמים אחריו. כל כולה היתה בסיפור והילדים היו איתה. הדבר שהפתיע אותי ואפילו מעט זעזע אותי היה לראות שעל הצוואר שלה היא ענדה תליון של דמותה של האמא הגדולה. דמות אישה דקה אשר ידיה מופנים מעלה כמו טבעת והיא אוספת את אור הכוכבים מהשמיים כדי להביא לילדיה. תליון זהה לזה שלי. תפסתי בתליון הפיזי שלי והרגשתי איזה קשר לאשה המסתורית הזו. לא נראה היה שהאישה קלטה את הנוכחות של הרכב האפור שלנו ולא את נוכחותי שלי בתוכו, בעודנו מרעישים עולמות ממש, ממש לידה. גם כאן הקשר התפוגג מהר מאוד כאשר היא נעלמה מאחור בתוך שאר הזכרונות של המראות מופלאים של טורקיה.
כך במהלך יום שלם הנופים היו משובצים ברוחות וזכרונות מחיים אחרים קדומים ומופלאים. טורקיה של היום וטורקיה של פעם חיות עדיין ביחד.
אולי זה כי הארץ כל כך גדולה עד שאין מדרכה ופנסי רחוב בכל מקום. אולי זה כי אין אנשים בכל פינה, אולי זה כי הטבע עדיין שולט ביד רמה ברוב חלקי הארץ האדירה זהו ואולי פשוט טורקיה קסומה.

בלילה הגענו לאמסיה שם היה ההר הרסנה - מטרת המסע כולו.

מספר חודשים לפני המסע שלנו היה לי חלום: טה-רה ואני ועוד מספר אנשים פגשנו באיזו דירה בקומה רביעית אישה שהיו לה כלי נגיה מאוד שונים ומוזרים מכל מיני מקומות בעולם. מאוד התעניינתי בהם. באיזה שלב, היא לקחה אותי מהסלון שבו ישבו כולם לחדר העבודה שלה ושם מאחד המדפים היא הורידה תמונה ממוסגרת במסגרת שהסבתות קונות בסופר כדי להשוויץ בתמונות של הנכדים, ואמרה לי שזה בטח יעשה לי משהו. בתמונה היה צילום של הר ובו מקדש שנראה כמו ציור ילדים – רבוע ועליו משולש ופתח לדלת. שם ההר מיד עלה בי – הרסנה! פתאום התמונה נשמטה מידיי, אני קרסתי לרצפה בפרפורים עזים וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "מקום של קסם, מקום של קסם!". אנשים באו וניסו לעצור את התקפת הפרפורים הזו אך ללא הצלחה ואני הצלחתי לסנן בין שפתיי שרק טה-רה יכולה לעזור לי. יצאו בריצה להביא את טה-רה והיא אכן הצליחה להרגיע את הטראנס האפילפטי הזה ואני התעוררתי.
דבר ראשון בבוקר עליתי לאינטרנט וחיפשתי את השם "הרסנה". החיפוש היה לא פשוט וגם ארוך אך לבסוף מצאתי הר שנקרא הרסנה במקום בשם אמסיה בטורקיה.
כשסיפרתי לטה-רה את הכל היא הכריזה שנוסעים לטורקיה.
אז נסענו לטורקיה.

והנה אנחנו, כמה חודשים אחר כך, בלילה חשוך נכנסים לאמסיה ומולנו מזדקר ההר המקודש הרסנה ובו קברים עתיקים שנראים בדיוק כמו בחלום שלי, מוארים באורות סגולים (להנאת התיירים) ומבטיחים דברים שמעבר לכל דמיון.
דמעות נחלצו מעיניי בלי כל שליטה והוכרזתי על ידי כולם כ "לא יכול להכיל את עצמו". התפרקתי על טה-רה בהודיה. היא הצילה אותי בחלום ועכשיו גם הגשימה אותו.
כמה מזל יכול להיות לגבר בעולם הזה? לי יש הרבה יותר ממה שאני יכול להבין – זה בטוח! והכל נובע מטה-רה.
לא ישנתי טוב בלילה אבל לא הרשיתי לעצמי למזג תודעה עם ההר. חיכיתי לבוקר. עד אז לא!
בבוקר עלינו על ההר. הוא משך אותי בדיוק למקום שהוא רצה בי. לא הייתי צריך לדעת לאן ללכת ההר הוליך אותי בלי כל תהייה או סימן שאלה. חלפנו על פני שרידים של ארמון ועל פני קברים נוספים, ריחפתי במדרגות כשהדבר היחידי שמחבר אותי לעולם הפיזי היא הידיעה שצריך לעזור לטה-רה במדרגות. רק בגלל זה הגבתי לעולם הגשמי.
מה היה כשמיזגתי את התודעה שלי להר?
מילים הן הכלי היחיד שיש לי לתקשורת – מה חבל שהן מוגבלות בדיוק כמו שמחט מוגבלת בתפירת דוגמאות הכוכבים אל השמיים.
עדיין, מילים זה מה שיש ואני אעשה כמיטב יכולתי לעשות בהן שימוש טוב:
ההר הוא סימן בעולם הפיזי למרכז אנרגטי של הבריאה. צ'אקרה של היקום. איזו ברכה סובבת אותנו שהצלחנו למצוא את עצמנו בכזה מרום – צ'אקרה של אמא אדמה! לא יאומן! ובמרכז אנרגטי מקודש זה נמצא מעגל של ישויות קוסמיות היוצרות את המציאות הרב מימדית בה אנו חיים. היישויות התגלו אלי כהוויות אור. נוגה לבן בקע מהן לכל עבר וסינוור הכל. אי אפשר היה לראות אותן. החוויה היתה חווית ידיעה. ידעתי את אורן, ידעתי את עוצמתן, ידעתי את הדברים שהן תקשרו אלי, ידעתי את הברכה בה אני זוכה בעצם הנוכחות המקודשת הזו.
ישויות מקודשות אלה משלבות  אור מכמה כיוונים/מימדים/תדרים, וכך טיפות של יצירה נוצרות נוטפות אל המציאות הפיזית והאנרגטית ובוראות מציאות קיימת!
ממש כאן נוצרות נשמות! ממש כאן נוצרים כוכבים! זה המקום בו נבראות הוויות ונרקמים מימדים!
מקום של בריאה ויצירה!!!
הוויות האור המבוכות נתנו לי טכניקה בעזרתה אוכל להשאר בקשר עם המקום המופלא הזה והכוח האדיר שהוא מגלם וידעתי שעלי לחזור למציאות הפיזית. הסתבר שבזמן שהייתי שם, במימדי יצירת הבריאה, טה-רה טיפלה בי בטיפול שאמני טיבטי (נראיתי לא טוב באופן פיזי וכשלא הגבתי לכל גירוי, עלו חששות) ושאר האנשים שמרו עלי.
עכשיו היה תורי לשמור עליהם. הסברתי לחברים למסע מה עושים בשלב ראשון של התחברות עם המקום. הבהרתי שכדי ליצור חיבור של ממש אנו זקוקים לפעמונים. הוחלט שאת החיבור הראשוני הם יערכו כאן, במקום, וטה-רה תטפל בכולם תוך כדי התהליכים שהם יעברו כדי להעצים את החוויה, אחר כך נלך לקנות פעמונים ונמשיך את החיבור העמוק יותר מההר שממול. ההר המדובר צופה בדיוק על הפתח של הקבר/המקדש שראיתי בחלום ונמצא בתווך מדויק של התדרים המקודשים הבוקעים ממנו.
כל אחד תפס לו מקום ונכנס לתהליך.
אני חסמתי אנרגטית את שביל הגישה ולא אפשרתי הגעה של אנשים למקום – שלא יפריעו להם.
בסיום התהליכים השונים ירדנו לעיר. מצאנו חנות סידקית קטנה, קנינו פעמונים וגם המון חרוזים ועלינו על הר ממול. התיישבנו עם הפעמונים ועשינו את החיבור העמוק.
כאן המילים רק יבזו את החוויה ולכן לא אעשה לה את זה. רק אומר כי אני וגם האנשים האחרים עברנו דברים משמעותיים ועוצמתיים ברמות עמוקות מעבר לכל דמיון.
כדי להתקרקע ולחזור למציאות הפיזית ממש, הלכנו לאכול במסעדה הצופה להר המקודש והמשכנו את דרכנו הלאה במסע – אל עבר ערי החיתים העתיקות.

בעיר הבירה של החיתים אליה הגענו בבוקר למחרת, לא מצאנו דבר פרט לאנרגיה הטובה של אמא אדמה שהיתה כל כך נוכחת בטורקיה הפראית והלא מבוייתת. למרות שבמקום ישנם שרידים של שלושה מקדשים, עוצמה, ישויות ואנרגיה אין. אולי היה פעם. עכשיו נותרו רק שרידים של זכרונות ושאריות של אפשרויות.
לאחר מלחמת התשה עם מוכרי פסלים מהאבן המקומית, נגה עלתה על התשובה האולטימטיבית – איננו יכולים לקנות פסלים כי זה נגד הדת שלנו. רק עם תשובה זו הם הסכימו לזוז מאיתנו ולאפשר לנו להימלט לבטחון של פנים הרכב שלנו.
עזבנו את עיר החיטים ונסענו ליזיליקיה.

איי יי יי - יזיליקיה!
מקדש טבעי בין סלעי ענק שהחיתים מצאו, זיהו את עוצמתו ועל הסלעים חקקו סמלים משל עצמם - משל אומרים – אנחנו עושים כאן עבודה רוחנית. דעו והצטרפו.
הצטרפנו.
נכנסתי למקום ומיד ראיתי שזה משהו מיוחד. הנחתי יד על האבן ונתתי לעצמי ללכת.
נגשו אלי הכוהנות ופניהן היו טובות וחייכניות. כולן נשים בגיל עמידה בערך, רכות, מכילות, סבלניות ובושם משכר נדף מהן והפך אותי לנוזלי ומתמסר לחלוטין.
בגדיהן הלבנים התנפנפו קלות ברוח הנעימה שהקיפה אותנו. הן הובילו אותי תוך שהן אוחזות בידיי בחמימות אל עבר מקום שנראה כמו מרחב טיפולים. הכל היה מקושט בבדים לבנים ושקופים שתלו בכל מקום והכל נע במין ריקוד של נועם עדין. הן השכיבו אותי על מיטה והניחו ידיים על ליבי ואזור החזה בכלל. הן הסבירו שאני מקבל עכשיו ריפוי.
כל שיטת הריפוי שלהן הוסברה לי בזמן שהודגמה עלי. האור הירוק שזורח בידיים, החיבור לרשת החיים של הבריאה, הכוח הנובע מהמקום בו אנו נמצאים והנותן אפשרות לגעת בעוצמת מרפא, האבנים הירוקות העוצמתיות כל כך במקום – הכל הוסבר בנועם וברכות בעוד אנרגיה של מרפא זורמת אל תוך ליבי.
פתאום זינקתי מהמיטה. סביבי היה חושך וכוכבים נראו בשמיים!
כמה זמן אני כאן?
מה קרה לאנשים שבחוץ? ומה עם הגוף הפיזי שלי?
כל כך נבהלתי עד שניתקתי מגע עם הסלע, פקחתי עיניים ובנחיתת אונס קשה חזרתי למציאות הפיזית. טה-רה ורוהאן היו לידי ואור מלא סביב. הסתבר שרק דקות ספורות הייתי עם האבנים.
הזמן עובר בדרכים שונות במימדים השונים. כשהמורים שלי לימדו אותי שהזמנים אחרים במימדים השונים, זה היה טוב ויפה בתיאוריה. לחוות את החוויה זה כבר משהו אחר לגמרי.
בינתיים גם נגה ופילם הגיעו. הסברתי להם את סגולות המקום וכיצד להתחבר לאנרגיות המרפאות שבו. כל אחד תפס לו פינה מוצלת ונכנס לתהליך.
אני חסמתי אנרגטית את כביש הכניסה ולא איפשרתי כניסה של אנשים למקום וגם לא כניסה של כלי רכב לחניה הקרובה – שלא יפריעו להם.
אם תרצו לשמוע את החוויות של האנשים, תצטרכו לשאול אותם. אני מבטיח לכם ששווה...
בדרך החוצה מהמקום, אחרי שנתנו לו מתנות ועוד ישבנו מעט וגם אספנו אבנים ירוקות וחול, נגה גילתה לנו שהיא מצאה מעיין ממש קרוב.
הלכנו אליו.

מעיין של מי אור. כך הוא הוכרז על ידי רוח האישה הזקנה ששומרת עליו. הרוח הטובה ישבה על סלע לצידו של המעיין והסבירה לי מה קורה בו. דבריה של הרוח הזקנה הבהירו כי המעיין מקודש וכי מימיו מבורכים ונותנים אור למי ששותה אותם או רוחץ בהם.
הרוח הזקנה החביבה סיפרה לי איך היא עם עוד שתי חברות היו יושבות "בדיוק כאן" (היא הצביעה על הסלע) ושומרות על המעיין. הרבה גברים רצו אותה לאישה, אבל היא היתה מסופקת בלהיות ליד המעיין ונשארה לידו גם אחרי מותה. כיוונתי את האנשים כשהם תלו מתנות על העצים ככה שלא יעברו דרכה – נימוס אלמנטארי! ואחרי שמילאנו בקבוקים לקחת הביתה ואמרתי שלום לזקנה, היא בירכה אותנו בברכה שגם עכשיו כשאני חושב עליה אני מצטמרר:
"שהצללים יפנו את עצמם מדרכך"
בהרבה תודות עזבנו את המקום היישר אל תוך ידיהם הבוטחות והמקרקעות של סוחרי האמנות המקומית – פסלי אבן וחימר.
אין מה לעשות – כשחייבים חייבים.
השקענו בכלכלה המקומית - קנינו וברחנו למכונית.

נסענו לקפדוקיה.
מצאנו מלון קסום. החדרים שבו חצובים בתוך זקיפי אבן ענקיים. בלי טיח ובלי צבע – חדרי מערה אמיתיים. בחצר הפנימית של המלון נווה מידבר של שיחים מטפסים, עצים, שיחי פרחים וגפנים עם אשכולות שחורים שמחייכים בפיתוי – קחו אותי... אני טעים...
ישנו במערה – נו צריך להתנסות כדי להבין. דרך השאמן מלמדת אותנו שמערה היא הרחם של אמא אדמה. זה בטוח נותן קריאת כיוון לגבי מה חווינו בלילה (מומלץ בחום, מומלץ באש, מומלץ ברתיחה של ממש!!!).
למחרת בבוקר יצאנו למוזיאון הפתוח. במוזיאון מספר כנסיות שהן חצובות גם כן כמערות בתוך תופעת הטבע הייחודית שקיימת בקפדוקיה – זקיפים/פאלוסים מאבן שמזדקרים לשמים.
מעבודת המחקר שעשיתי בבית, עם ספרים ואינטרנט, ידעתי שרק אחת מהכנסיות באמת מעניינת – זו המוקדשת לברברה. מי זו ברברה ומה היא הייתה לא ידעתי. ידעתי רק שבכנסייה על שמה חייבים להיות.
נכנסו אל הכוך הקטנטן הזה והיה ברור שכאן דברים יתנהלו אחרת. המקום פצפון – אולי ארבעה על ארבעה מטרים כולו. אנחנו נדחקים בתוכו עם עוד מיליוני תיירים ויש שומר שאוסר על נגיעה, ישיבה, שירה או כל דבר אחר.
למרות התנאים הנוראיים, פתחתי את עצמי למקום ונתתי הכוונה לחברים שאיתי.
המקום הוא מקום של אור.
החוויה היתה חוויית מקלחת אדירה ולא מתפשרת של אור וניגון של אור. אני יודע שזה לא מובן אבל זו היתה החוויה. ניגון של אור. הרגשתי את עצמי מסתחרר מעלה אל תוך מפל מסנוור ונעים של אור המלטף אותי ומחבק אותי ועושה לי נעים. ממש כמו שטה-רה אומרת "מלטף אותי עם כיוון הפרווה".
התמסרתי אל הדבר והתענגתי.
ניגון מואר מילא את חיי ואת כל הכרתי. ניגון של אור! הקשבתי למוסיקת האור והנחתי לה להתנגן סביבי ובתוכי ובכל רובד של קיומי. עונג צרוף וברכה אדירה.
כשסיימנו ונפגשנו מחוץ למקום, לשיחה – הסתבר שטה-רה חוותה דברים אחרים. טה-רה פגשה נשמות כלואות וסובלות וריפאה אותן. בתהליך שאמני עמוק היא שחררה וריפאה את המקום ואת הרוחות שבו. איזה מזל שהיא הייתה שם. לאחר המשך השיתוף החלטנו ברוב הגיון שהמקום היה בוודאי מקום עבודה אנרגית הרבה לפני הנצרות וזו רק הגיעה ו "הלאימה" אותו תחת חסותה והפכה אותו לכנסייה.
ציורי הקיר בכנסיה היו באמת מאוד "פרימיטיביים" ועתיקים והכילו סמלים שאמניים רבים.
לאחר סיבוב במקום חזרנו עוד מעט למקום המופלא הזה וקיבלנו עוד מברכתו. עכשיו, לאחר תהליך הריפוי שטרה העבירה את המקום, חוויית האור היתה פי כמה וכמה וכמה...
עזבנו היישר אל השוק התיירותי המקומי (אין ברירה!?).
אני קניתי דיסק.

שארית היום והלילה היו בסימן מוות.
קרו דברים לא קלים בטווח שבין אוכל מגעיל אך יקר למלון מזעזע בלי כיורים וללא ניירות טואלט בחדרים.
לא נאריך דברים ביומיים האלה – נמשיך הלאה.

בדרך, בעודנו נוסעים בדרכים, הרוחות "חטפו" אותי למסע אישי רוחני אל פסגתו של הר חסן.  מה שקרה לי שם זה סיפור לחיבור אחר, אומר רק שהחוויה פתחה לי פתח אדיר שהמשיך ונפתח גם במסע שאמני במקסיקו וממנו, בעזרת מורה שאמנית מדהימה, בוקעת פעם נוספת לעולם שיטת עיסוי שאמני שנשכחה מהעולם מזמן.
ומי שרוצה לדעת על זה עוד, שישאל אותי. הקורסים ממש על סף פתיחה.

הגענו לאיספרטה – עיר גדולה שהתפרסמה בעניין תעשיית הורדים שלה.
שמן וורדים, מי וורדים, ריבות וורדים, סבוני וורדים, דאודורנט וורדים, טואלט וורדים, סוכריות וורדים, ריחות לשירותים וורדים, מיקי מאוס וורדים. מה שעולה על דעתכם ומה שלא – יש מוורדים.
העיר היתה גדולה וענקית ולא היה לנו מקום חניה.
ביקשנו מהרוחות ומאמא אדמה שיעזרו לנו. לא הספקנו לסיים את התודות והבקשות והנה עוצרים אותנו שני אנשים מקומיים ומסבירים לנו שנחנה ממש כאן. הם מזיזים אופניים ואופנוע ונותנים לנו את המקום.
חוויה מהממת!
בלי שאמרנו מילה הם זיהו את המצוקה שלנו וסידרו לנו מקום. ראינו שיש סימון מוזר על המדרכה והם אמרו שנסמוך עליהם – הם ישמרו על המכונית.
מופלאים טובים יש בכל מקום וגם יש להם צורות שונות!
סמכנו עליהם והודינו מאוד.
קנינו שמן וורדים וגם ריבה וגם עוד כמה דברים – כשחייבים אז חייבים! וגם צריך להשקיע בכלכלה המקומית לא?
החלטנו שצריך גם לאכול ונכנסו לתוך מסעדה מקומית. כשנכנסנו, קלטתי בזווית העין שיש להם כנאפה ואני מאוד אוהב כנאפה.
בסיום הארוחה המצוינת, הגברים – שחר, שי ואני החלטנו לקחת סיכון והזמנו כנאפה.
בחיים שלי... בחיים שלי לא אכלתי משהו כזה!
חוויה קוסמית של תענוגות הגוף והנפש!
התעלות רוחנית שעושה תיקון בגלגולים הקודמים!
ברכה שאין כדוגמתה גם בעולמות העליונים שבעליונים!
מה אגיד – היו לי דמעות של תענוג שזלגו על הלחיים, תוך שאכלתי בקולי קולות.
כרטיס הביקור של המסעדה שמור אצלי. מי שמגיע לטורקיה חייב את זה לעצמו.
חזרנו לרכב מסוחררים מהחוויה הניצחית הזו והחלטתי לקנות משהו בחנות של אלה ששמרו לנו על הרכב. קניתי מתנה לאמא – עוד השקעה בכלכלה המקומית. גם רציתי לקחת חלק פעיל בתהליך הטבעי של הבריאה – הם עשו לנו טוב ועכשיו זה ישתלם להם. לא הייתי חייב – רק רציתי להיות חלק פעיל בהרמוניה של היקום.

המקום המקודש הבא אליו הגענו היה שרידי המקדש של ארתמיס. ארתמיס היא אלת הצייד הרומית. בטורקיה היא החליפה את סיבל שהיא המקבילה העתיקה לאמא אדמה. ארתמיס אלת הצייד, איבדה את גזרת הבתולה שלה והפכה לאישה בעלת עשרות שדיים. כך שהיא כעת מייצגת שפע, נתינה ואהבת אם. בקיצור אמא אדמה.
ירדתי בשביל אל השרידים הכה מועטים, והאנרגיה התפוצצה לי בפנים כמו זיקוקים. הגענו לנביעה של האהבה של אמא אדמה. במקום יש גם בריכות מים מלאות בצבי מים – סמלה של אמא אדמה...
ואני הייתי בבית.
הסברתי בחטף לאנשים מה קורה ושילחתי אותם לעבודה עצמית. לא טרחתי לחסום את הגישה לאנשים אחרים – לא היה צריך.
הסתובבתי בין הסלעים ופתאום האדמה התעוררה.
כל האדמה זעה למרות שנשארתי יציב, ומתוך הבוץ והעשבים לפני, עלה והתרומם גוף ענק. הגוף היה עשוי כולו בוץ נוטף והוא טפטף אבנים קטנות שנפלו ממנו כמו שאל ענק. גם עלים ושיחים התדרדרו ממנו ונתפסו עליו בכל מיני מקומות ויצרו כעין שמלה חומה ירוקה. כשהראש הורם אל עברי והשיער הארוך והאדמתי הוסת אחורנית זיהיתי אותה – אמא אדמה!
היא היתה מ ר ה י ב ה!
בוצית, ענקית, יפיפייה. שדיה הענקיים כוסו  בצמחים  וחול המשיך לנטוף סביב ויצר דוגמאות של שאל סרוג כמו של סבתות.
ליבי נפתח והיה לי שיר לא רק בתוכו אלא בכל הגוף. אמא שלי בוחרת להתגלם אל מולי וליצור איתי קשר. אין שמחה אדירה יותר מזה. וכמה היא יפה... אי יי יי אני אדם מבורך באמת.
אמא אדמה בדמות האם הבוצית אמרה שכבר מזמן לא הגיע למקום מישהו שידע לזהות את האנרגיה והיא שמחה שאנחנו כאן.
ואני סוף, סוף באמת הייתי בבית עם אמא. כל המגננות ירדו, כל המתחים נפלו, כל ה "צריך, מסוכן, תזהר, תפקח שבע עיניים" נעלמו, כל השיפוטים נזלו ממני והלאה אל ביצות צבי המים.
היתה לנו שיחה ארוכה על המצב הקשה של האנושות ועל מה שיש לעשות. הרגשתי כמו בשיחת צוות במפעל שעבדתי בו לפני כל כך הרבה שנים. גובשו רעיונות וטקטיקות והחלטנו החלטות עתידיות. חלק מהן יביאו את עצמן למימוש ממש בעתיד הקרוב וחלק הן תוכניות לשנים קדימה.
נפרדנו בהחלפת מילות ואנרגיות של אהבה וגם בחיבוק שלעולם לא אשכח, והיא חזרה להיות בוץ, סלעים ושיחים.
המשכתי להסתובב עוד במקום מסוחרר מאושר ומלא בידיעה ברורה של מה שיש לעשות. גילית כי המקום שוקק חיים, כיאה למקום של אמא אדמה. לא רק צבי מים חיים במקום. גם חסידה, להקת אווזים, צפרדעים, נחשים וטווס אחד.
תהליכים רוחניים עמוקים, ריפוי, ולבסוף גם איסוף אבנים, חול ונוצות היו במקום על ידי כולנו.
אחרי שנתנו מתנות למקום וקנינו פסלים של האלה מרובת השדיים - מה שצריך – צריך, נסענו.

מקום העוצמה האחרון אליו הגענו במסע היה אפרודיטיאס.
שרידי מקדש לאלה אפרודיטה – הוויה של יופי ואהבה.
הגענו מאוחר והמקום היה סגור. נאלצנו לעזוב ולשוב מחר. כל הדרך כשהתרחקנו מהמקום שמעתי את רוחות הנשים ששם קוראות לי. למרות הסבריי המאוד הגיוניים שאי אפשר לנו היום להיות במקום וכי נשוב מחר, הפצרותיהן לא הפסיקו. נוצר ביננו קשר והן לא רצו לקחת את הסיכון שהוא יתפוגג. היה לי ברור שכולנו הולכים לשם בשביל נגה. לא ידעתי מה ואיך אבל ידעתי שמשהו גדול עומד לקרות לה שם.
למחרת הגענו בזמן. רוחות הנשים משכו אותי אליהן בחוטים נעלמים ולא נראים. אי אפשר היה לראות את החוטים שלהן... וגם אי אפשר היה להתעלם מהם. בשירותים של המקום (הייתי חייב לבקר בהם אחרי הנסיעה הארוכה), רוחות הנשים יצרו איתי קשר מילולי והסבירו מה עומד לקרות: ארבע נשים מחכות לנו. אחת מהן תיתן את המסר דרכי לנגה. המסר יובע במילים ובתנועות ידיים שעלי להעביר אליה ואילו השלוש האחרות יעשו באותו הזמן חניכה אנרגטית.
"...מהר, מהר כבר!"
מיהרתי ויצאתי מהשירותים – כשצריך – צריך.
כצפוי חיכו לנו ארבע רוחות של נשים. "אידה" קוראים להן. הן רוחות של נשים שחיו פעם במקום הזה יחד עם עוד הרבה נשים מכל העולם והן עושות מן סוג של ריפוי/חניכה/עזרה לאנשים אשר מחפשים באמת, למצוא את נתיב הנשמה והלב שלהם. נשים של עוצמה.
עטופות בצעיפים בגוונים פסטליים שפה ושם משהו נצנץ בהם, הן עמדו. שיערן הכהה אסוף בצורות שונות ויש להן עיניים טובות. הן נראו כמו שילוב מופלא בין מלאכיות אלוהיות לפיות קסומות. מן הוויות של ניסים מייטיבים. הן הזכירו לי ניחוחות של פרחים ומראות של אחו באביב.
במיקרים כאלה אני באמת מצטער על כך שעדיין לא המציאו מצלמות שיכולות לצלם את המימדים הנסתרים. אם אפשר היה לתעד את יופיין, אני בטוח שכולכם הייתם מודים לי על הצילומים שנים רבות עוד. אבל עדיין לא המציאו את המצלמה הזו ושוב "נתקענו" רק עם מילים.
התיישבנו במקום שבו רוחות הנשים עמדו ואני ניסיתי לשמור שאף אחד מהאנשים לא יכנס ויעבור דרכן.
לא ממש הצליח לי (אם לא רואים אותן אז בטח שיעברו דרכן – לא? והנימוס מאיתנו והלאה!).
נגה התישבה ממולי, סיפרתי לה את מה שהוסבר לי בשירותים והתחלנו.
המסר פתח במילים  (המלוות בתנועות): "שלום לך אחות אבודה..."
אני אניח לדמיון שלכם להמשיך מכאן.
בסיום, כל אחד מהאנשים קיבל מנשות אידה טיפול רוחני עמוק.
נגה עברה חניכה של ממש.
כאבי ראש, הקאות, חולשה וכל מה שצריך. חניכה של ממש – מה שצריך – צריך.

זו היתה חוויה אדירה ומהממת. אמנם הכל נסוב סביב נגה, אבל לכולנו קרה משהו מאוד, מאוד חזק שם.
לפרטים מדויקים אתם מוזמנים לשאול את נגה. אחרי הכל, זה היה בשבילה

עזבנו את המקום והתחלנו לנסוע לכוון הכללי של שדה התעופה. עוד בילינו יומיים על החוף ואכלנו תותים ופטלים ותאנים שנקטפו לפני שעה מהעץ (כך הבטיח המוכר בשוק) בטעמים שלא מהעולם הזה, והים והמנוחה והשקט היו לנו לחברה.

לפני ההגעה לשדה התעופה, הג'יני שטה-רה התחברה אליו אי שם לפני יובלות, נפרד מאיתנו והבטיח שג'יני אחר, חבר שלו, יחכה לנו בארץ להיות איתנו בבית.

נסענו לשדה התעופה, החזרנו את הרכב ושבנו הביתה.

הרבה מילים נשפכו כאן ועדיין לא סופר כל המסע. לא סופרו העצירות לאכול בצידי הדרך, לא סופרו סיפורי השירה בציבור באוטו, לא סופרו הפירות עם טעמי גן העדן שנקנו בפרוטות בצידי הכביש, לא סופר סיפורו של התה ולא סיפורי הרחצה באגמים ובים... ועוד הרבה מאוד דברים נוספים.

אז לא נותר לי אלא לסיים בברכה החדשה שלמדנו שאני התאהבתי בה לגמרי...

שהצללים יפנו את עצמם מדרכך.

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload