מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

הייתי בתוך עץ

20/2/2016

 

 

הייתי בשלווה גמורה.
הייתי מוקף חושך ונעימות קסומה אפפה אותי מכל כיוון.
הרגשתי את עצמי מלוטף ומחובק באהבה ובשקט אינסופיים.
לא היה צריך לעשות דבר או להיות דבר - היה אפשר פשוט להיות.
ברקע היה קול פעימות קצוב וחרישי ואני הייתי בדום מוחלט.
לאט לאט, משהו מטריד התחיל לחלחל לתוך החוויה המופלאה שלי. איזה צליל שהרגיש מוזר ולא שייך התחזק עוד ועוד עד שהפך לצלצול ממש מחריש אוזניים שהפר את כל חווית השקט המופלאה שלי, והעיניים שלי נפקחו.
בבקתה שלידי הטלפון מצלצל בטרטור נוראי ומנסה להסב את תשומת ליבו של מי מהאנשים סביב. מה חבל שהוא הצליח ללכוד דווקא אותי.
בצעד אחד אני יוצא מתוך גזע העץ שבתוכו עמדתי וחווית הדום הנעים זולגת ממני והלאה וחוזרת אל מקורה: עץ מייפל ענק ובא בימים העומד באמצע השמורה האינדיאנית, ואשר לפני שנים רבות פגע בו ברק והפך את גזעו חלול לגמרי כך שאדם יכול לעמוד בתוכו ולחוות את פעימות ליבו הנעימות שממשיכות לחיות למרות הפגיעה. הנחתי ליד הגזע את מנחת התודה שהכנתי בעבור העץ וניגשתי לענות לצלצול המטריד שלא פסק.

סבתא טווילה, אם שבט הסניקה אצלה חייתי ולמדתי, שלחה אותי לחוות את ליבו של העץ כחלק מהכשרתי וחלק מהלימוד של המסתורין של עץ החיים.

בדרך האדמה, במרכז כל העולמות עומד "עץ החיים". שורשיו של עץ החיים נעוצים עמוק בתוך בטנה של אמא אדמה ובינות לשורשים הסבוכים שלו נמצאים האבות הקדמוניים שלנו והאמהות הקדמוניות. אותם אלה אשר הילכו לפנינו בעולם ואשר השילו מעליהם את הגלימות הפיזיות ובחרו להשאר קרובים אלינו כדי להדריך, לשמור וללמד את מי מאיתנו היודעים להקשיב. ענפיו של עץ החיים נעים עם הרוחות הנושבות בין הכוכבים בעולמות העליונים, ומהווים מקום לשירן ההרמוני, המרפא, והמואר של הרוחות המייטיבות. סביב הגזע של עץ החיים בני האדם רוקדים את ריקוד חייהם ושרים את שיר עולמם מהלידה במזרח, לילדות בדרום, לבגרות במערב ולזקנה בצפון, המובילה כמובן, ללידה מחודשת במזרח.
הסיפורים העתיקים מלמדים כי עץ החיים היה עוד לפני שאמא אדמה היתה, לפני שהכוכבים היו ולפני שהיה אפילו הזמן. הוא היה בראשית הראשיתות, הוא נמצא בכל העולמות ובכל המימדים והוא חווה את ההרמוניה השלמה של כל שיש.

באותו הערב, סבתא טווילה זימנה אותי אליה (הייתי בדיוק אז בתורנות מטבח, והיא שלחה מישהו לשלוף אותי מתוך שטיפת הכלים), ובקשה שאספר לה מה חוויתי עם העץ. סיפרתי לה על חוויית השקט המלטף, על הריחוף הנעים ועל האהבה שהרגשתי אפוף בה. לאורך כל הדיבור שלי, הזקנה האינדיאנית דממה ורק הנהנה פה ושם. ידעתי שעצים הם חשובים בחייה ומהווים חלק משמעותי מהדרך האינדיאנית. הרי לא לחינם האינדיאנים קוראים לעצים standing people – האנשים העומדים, הם מחשיבים אותם קרובי משפחה, מורים ויותר מכל, מכירים בכל עץ כנציג של עץ החיים.

לשבט הסניקה, שבטה של סבתא טווילה, העץ המקודש ביותר הוא האורן הלבן. סבתא סיפרה לי באותו הערב את סיפורו של האורן הזה (זהו סיפור שכבר הכרתי מקריאה בספרים קודם לכן, אולם כששומעים את המסורת הקדומה הזו מסופרת בעל פה ממש כמו שהיא אמורה להיות מסופרת, אפשר לראות את רוחות הזקנים הקדמוניים מתאספים סביב סביב כדי לבדוק שהסיפור אכן מסופר נכון). היא סיפרה על זמן רחוק בהיסטוריה של השבטים האינדיאניים בו מלחמה היתה בכל ודם ואלימות שטפו את הארץ. ובאותו הזמן נולד "עושה השלום" (עד היום שמו הפרטי של האיש המבורך הזה נחשב מקודש ואינו נהגה בקול רם. שנים רבות למדתי עם סבתא טווילה עד שהיא הרגישה בטוחה להפקיד בידי את השם העוצמתי הזה). בעזרת אימו ועוד אשת סגולות מבורכת, ביצע עושה השלום סדרה של ניסים אשר הפכו אותו מנהיג גדול, והוא יצר את קונפדרצית השלום שכללה חמישה שבטים. הסיפור מלמד שהוא אסף את כל הלוחמים של חמשת השבטים, לקח מהם את כלי נשקם וקבר אותם תחת עץ אורן לבן, אשר מיד גידל שורשים שהגיעו לארבעת הרוחות המקודשות: מזרח, דרום, מערב וצפון. ברגע שכל כלי הנשק נטמנו ולא היו עוד, עיט ענק הגיע במעוף והתיישב על צמרת העץ המקודש. העיט הוא הציפור המקודשת ביותר לאינדיאנים כיוון שהיא עפה גבוה ביותר ובכך מסמלת אידאלים נשגבים ורוחניות גבוהה.
סבתא טווילה סיימה את השיעור הפרטי לו זכיתי, במילים אותם היא אחר כך גם כתבה בחוברת קטנה שהפיקה בעניין קשר עם עצים:

When a person becomes interested in trees, the forest burst forth with new life as if all the trees had suddenly come alive

העצים מלמדים אותנו אחדות.
בדיוק כמו שעץ החיים נמצא במרכז העולם וחי בכל העולמות ובכך חווה אחדות מלאה, כך כל עץ מחבר אותנו, לפי הדרך האינדיאנית, לאחדות עם כל הקרובים שלנו – בני האדם, החיות, הצמחים, המים, העננים, הכוכבים... הכל.
סבתא טווילה הסבירה שזה מה שאני חוויתי עם עץ המייפל הזקן ליד הבקתה. אחדות עם הבריאה כולה. היא הסבירה שעצים ובני אדם הם מאוד דומים. ככל שעץ הוא זקן יותר ומנוסה יותר, יש לו יותר כוח וחכמה לתת לנו. מובן שאפשר לחוות דברים מופלאים עם כל עץ ואפילו עם שתיל. יחד עם זאת, עצים באים בימים יכולים לתת דברים שאפילו הדמיון שלנו לא יודע לנבא.

לשמחתי הרבה, גיליתי עם השנים, שאצלנו בארץ אפשר למצוא עצים זקנים ומאוד מיוחדים. אמנם לא מצאתי עצים קדומים ממש כמו שיש באירופה או באמריקה, אולם בהחלט אין לנו במה להתבייש. יש לנו אלה בת 800 ב "חניון אלות" בצפון ושיזף בת 1200 באזור חצבה בדרום. גיליתי שארצנו משובצת עצים מיוחדים וזקנים רבים ואפשר לגשת אליהם וללמוד מהם ואיתם כיצד לחיות נכון בחיבור ובקשר עם כל הבריאה כולה: אנשים (חשוב להתחיל עם אנשים), טבע, ויסודות קוסמיים רוחניים.
לאחרונה גם גיליתי ספר מופלא שמומלץ מאוד בעניין. הוא נקרא: מסע אל 101 עצים מופלאים בישראל מאת יעקב שקולניק שיצא בהוצאת עם עובד. הספר מתאר בצילומים מופלאים ובמלל את העצים המיוחדים שיש לנו, ואף נותן כיווני דרך כיצד להגיע אליהם.

ומה נעשה כשנגיע לעץ?

הנה תרגיל שכל אחד יכול לעשות:

נגיע לעץ ונדאג להביא איתנו מנחת תודה. הטוב ביותר בארץ חמה כמו שלנו, להביא מים. אני נוהג להכניס למים מיני תבלינים וטעמים שונים באופן יצירתי. כך העץ ידע שהשקעתי בו לא רק מים אלא גם זמן, אנרגיה יצירתית, מחשבה ורצון טוב. נמזוג את מתנתנו ליד שורשי העץ ונשב לידו כך שאנו נשענים עליו (אפשר לעמוד ולחבק את העץ – אבל זה עלול להרגיש קצת יותר מידי לפעמים...). נעצום עיניים ונקח כמה נשימות עמוקות כדי להביא את עצמנו ואת גופנו לשלווה, להרגיע את המחשבות ולהתרכז מעט. כשנרגיש שאנו נינוחים, נדמיין או נחשוב שכל הצרות והטרדות שלנו מחלחלות מתוכנו אל תוך העץ והעץ שותה אותם מאיתנו בשמחה (עצים ניזונים מהזבל שלנו. הם לוקחים זבל פיזי ונותנים פירות, הם נושמים את דו תחמוצת הפחמן שלנו ויוצרים חמצן. הזבל שלנו הוא האוכל שלהם וכך גם המטענים הרגשיים שלנו). לאחר שנחוש הקלה מסויימת מכך שחוסר הנוחות הרגשי מעט הוסר מעלינו, נדמיין שאנו צוללים אל מרכז העץ. נדמיין את עצמנו הופכים לאוויר ודרך קליפת העץ מחלחלים אל מרכז הטבעות של הגזע. שם נניח לעצמנו להיות. אולי נחווה שקט, אולי אהבה, אולי נחווה דום או רגיעה או שלווה. רבים חווים השראה ומקבלים רעיונות במקום הזה, שכן בדרך השאמנית ידוע כי במרכז הגזע של עץ החיים נמצאת ההשראה לכל.
לאחר מספר דקות, נשיב את עצמנו לתחושות גופניות אנושיות, נודה לעץ ונעזוב את המקום.

עצים הם מתנה מופלאה של אמא אדמה ואני מאחל לכולנו שנלמד לחגוג אותם , להעזר בהם ולשמור עליהם כפי שראוי
.

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload