רק התלמיד יכול
"אני לא רוצה לעשות רק כי אתה המורה שלי ואתה אומר לי. כיוון שכך החלטתי לעשות אחרת."
להיות מורה, מדריך, מלווה בדרך כלשהי, זהו תפקיד שבפעמים רבות יכול להיות מאוד מתסכל: לעמוד לצד התלמיד, לראות אותו נאבק בתוך עצמו, להיות שם עם הכלים ואף לתת אותם, ולא להיות יכול לעשות דבר מעבר לכך.
לפעמים הלב ממש כואב.
ועדיין כך הוא הדבר.
לאחר למעלה מ 25 שנים של לימוד והדרכה הן באופן פרטי והן במסגרות קבוצתיות, ברור לי לחלוטין שמורה אינו יכול ללמד. תהליך הלימוד נמצא אך ורק בידיו של התלמיד. רק התלמיד יכול ללמוד.
הרעיון של הלימוד הוא מאוד פשוט: להחשף לרעיון חדש מזה שיש לי בעצמי, ולאמץ אותו אל תוך חיי כך שמעתה הרעיון הזה הופך לשלי ועל פיו אני חי.
את הפעולה הלכאורה פשוטה הזו רק התלמיד יכול לעשות. למורה אין כל גישה אל יכולת האימוץ או אל הבחירה לבחור ברעיון החדש. המורה יכול רק להיות זה הנותן את הרעיון, וזה העושה כל שביכולתו כדי להפוך את הרעיון למפתה, למזמין, לכדאי ולמרגיש כאוצר וכמים חיים במדבר, כך שהתלמיד ירצה בו ויבחר לקחת אותו ולאמצו לחייו (או לפחות לתת לו סיכוי ולאמץ אותו זמנית לנסיעת מבחן).
מורה טוב בעיניי, הוא מורה שמצליח לעורר מספיק עניין ומצליח להראות מספיק אמיתוּת ויושרה אל מול הדברים אותם הוא מלמד, עד שהדבר מעורר רצון בקרב תלמידיו להתנסות ברעיונות שלו ולבחור האם הם מתאימים גם לחייהם שלם.
אינני מכיר ולו מורה טוב אחד אשר מחפש "יסמנים" המהנהנים לכל מילה שלו והמדקלמים את מילותיו בעל פה. מורה טוב לעולם יבחר להעצים את תלמידיו, להגדיל אותם ולשאוף שהזרעים שהוא זורע בחייהם, יצמחו לעצים אדירי קומה וצמרת עד שהוא בעצמו לא ייראה דרכם.
ועדיין – רק התלמיד יכול לגרום לכל אלה לקרות.
את המשפט הפותח את הכתב הזה שמעתי מאחד מתלמידיי. ולאחר ששמעתי אותו בניסוחים מגוונים בפעם השלישית, החלטתי לבדוק, מאין הוא מגיע ומה קורה סביבו.
ברור שתלמיד שמתקשר משפט שכזה הוא תלמיד שמצא את עצמו מקיים את דברי המורה שלו ללא ביקורת וללא בדיקה. זהו מצב נהדר - מדובר בתלמיד שמתעורר אל המציאות, מוצא את קולו שלו ומזהה שגם בתוכו ישנם רעיונות, גם לו ישנם כיוונים והוא מחפש לשמוע גם אותם ולא רק קולות חיצוניים, גם אם בתוכם נמצא קולו של המורה אותו הוא בחר בעצמו להיות לו למדריך. המקום הזה הוא מקום של פריצת דרך מאוד טובה בעיניי - זה אומר שהתלמיד מצא בתוכו את הדרך אל עצמו. הדרך הזו, לדעתי, היא פסגת השאיפות של כל מורה טוב לתלמידיו - להביא את התלמיד הביתה אל עצמו.
ועכשיו מה?
כיוון שמצא התלמיד את הדרך אל עצמו, האם יש לו את כל התשובות לכל שאלותיו? האם הוא מצא את כנפיו, פרש אותן ונסק? האם הוא יכול לצאת אל חייו בחיוך? אם כן - זה הרגע להודות למורה, לחבק ולשחרר את מערך הלימודים ולצאת את העולם מתוך הצלילות והזכיכות שנולדו בתוכו.
אולם, אם למרות מציאת הקול הפנימי, עדיין ישנם לבטים, עדיין ישנה תחושה של רצון לקבל כיוון והדרכה, עדיין מורגש הצורך ביד תומכת - מה אז? איך מגשרים בין הקול הפנימי של התלמיד לבין קולו החיצוני של מורה?
כאן מתחיל, בעיניי, התהליך האמיתי של הלימוד. מכאן אין רק עשייה טכנית עיוורת מתוך אמון, אלא מתחיל מסע מפוקח של עבודה משותפת. מכאן לא רק המורה מושך ודוחף את העגלה אלא מורה ותלמיד ביחד נושאים במטלה. ושוב ועדיין - הלמידה היא דבר שרק התלמיד יכול לעשות.
בשנים בהם אני עברתי חניכות ולמדתי ממורות יוצאות דופן שהבריאה ברכה אותי בהן לאורך חיי, למדתי הרבה מאוד. ואם אקח את הדבר האחד אותו למדתי לעשות ושהוא פתח בפניי את היכולת להיות תלמיד שמצליח ללמוד באמת, אומר שהן למדו אותי להפתח ולהקשיב באמת.
מה זה אומר להפתח ולהקשיב באמת?
זה אומר להניח לעצמי ולדעותיי כאשר המורות מדברות.
זה התחיל טכנית לגמרי: הסבתות האינדיאניות לימדו אותי להיות מנומס - כשהזקנות מדברות הצעירים שותקים. כשקיימתי היטב את השיעור הזה, הוא התקדם לשיעור עמוק יותר - כשהסבתות מדברות - כדאי להקשיב. כאן כבר לימדו אותי לעבור מעבר לנימוס ולהכנס למצב של איכפתיות ושימת לב. אני זוכר שהייתי צריך לעבור הרבה כדי להיות במצב של שימת לב. הייתי צריך להתגבר על הרבה חוסר נוחות פיזית, הרבה שפיטה פנימית, הרבה חוסר סבלנות של גבר צעיר שצריך להכיל איטיות של זיקנה, דיבורים של מעגלים ולא של חצים הפוגעים במטרה וסיפורים ארוכים שסופרו שוב ושוב ושוב ושעליי הייתה המשימה לגלות מדוע. כשגם אל המקום הזה הצלחתי להגיע - פתאום נבע מתוכי השיעור הבא - אם אשתוק גם בתוכי בזמן שהזקנות מדברות - אדע על מה הן מדברות באמת. השיעור זה לא בא מהן - הוא הגיע מתוכי כי את הטכניקות כבר קיימתי היטב והטכניקות מביאות אותנו אל השלבים הבאים. אז לימדתי את עצמי להפסיק את הדיבור הפנימי שקורה לי כאשר אני מקשיב למילים של הזקנות. הן מדברות ואני לא חושב על השאלות שלי, אני לא מנסה להשליך את הדבר אל חיי ואני לא מנסה להיות בסדר ולהבין מיד. אני רק נותן לעצמי לקבל את המילים שלהן כמו מים חיים מתוך באר. שותה ולוקח. את הניתוח - שמרתי לאחר כך, את נסיונות ההבנה וסידור הדברים - גם כן. למדתי לשתוק מבפנים. וכשהנשים הטובות אצלן למדתי ראו שאני כבר שם - השיעור הסופי בענין הזה (לפחות עד עתה) ניתן: לשתוק כשאני מקשיב לכולם ולא רק לזקנות.
ואז מה קורה?
קורה שבמקום להיות עסוק בי ובדעותיי וברעיונותיי שלי בזמן שמישהו אחר מנסה לתקשר אליי את רעיונותיו שלו, במקום לחשוב על השאלות שלי אליו ועל כל הדברים שלא מסתדרים בתיאוריות שלו, במקום להיות עסוק בי - אני ממש עסוק בו, וכך הרעיונות שלו מוצאים יותר מקום בתוכי וביותר בהירות. אני כולי שותה את המים שהוא משקה אותי ומניח להם למלא אותי. אני לא מרגיש צורך לענות מיד או לדעת את כל התשובות שני רגעים אחרי שהוא מדבר - אני מרשה לעצמי לקחת כמה פעימות בהן אני עושה את הסדר, קולט את המסר וממשיך משם. כן - אני מגלה נטיות של דיבור זקנות לפעמים (מי היה מאמין לפני כל אותן שנים שגם אני אדבר לאט?)
אז אני נפתח אל האדם שמדבר איתי, מקשיב בלי לדבר עם עצמי על רעיונותיו, ולאחר שאני מסיים לשאול את כל השאלות שיש לי, אני עושה סדר ומחליט על דעותיי או על פעולתיי בהמשך לדבריו.
זהו בעיניי הלימוד הנכון.
מרגע שהתעורר התלמיד ומצא את הדרך אל קולו שלו, הוא אינו אמור לעשות מה שהמורה אומר לו ודי. הוא אמור להקשיב באמת, לבדוק את הרעיון ולבחור: האם הרעיון נשמע לו טוב - או אז יישום מתבקש, או אם הרעיון נשמע לו מיותר ואז לשחרר ולהמשיך הלאה.
אם התלמיד בוחר מורה ומגדיר אותו כמורה גם לאחר שמצא את קולו הפנימי, כדאי לו לא לבטל את דברי המורה רק כדי שלא לחשוב שהוא נסוג בהתפתחות שלו. אני הייתי מציע לו ללכת קדימה: להקשיב באמת לדברי המורה, לבחון אותם ולהחליט האם הוא מאצץ אותם אליו או לא. אם בחר התלמיד שלא לאמץ אותם - הכל בטוב ובכנות אפשר לתקשר את הדבר אל המורה ולומר שהדרך הזו אינו ניראית לו. ואם בחר לאמץ את הרעיונות כיוון שהם נחווים בעבורו כטובים וכנכונים - אין יישומם הוא עדות לכך שהתלמיד עושה רק כי המורה אומר, יישום הרעיון מעיד על השתנות פנימית ועל בחירה.
אז רק התלמיד יכול בסופו של דבר ללמוד.
רק אנחנו יכולים לפתח את עצמנו ורק לנו הכוח לצעוד בדרך הארוכה אל הפיכתנו לאנשים טובים יותר. המורים שבדרך הם כלים שאנחנו בוחרים, ואם בחרנו - כדאי שנעשה בהם שימוש טוב:
נפתח,
נקשיב באמת,
נבחר ונקיים.
בהצלחה לכולנו דוב
