מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

מפתח אחד לשלושה אוצרות

 

כמעט 30 שנים אני צועד בדרך השאמנית. לשמחתי אני עדיין מגלה בתוכה יופי עצום וכלים פשוטים ועוצמתיים בהם ניתן לעשות שימוש כדי לחיות טוב יותר, כדי לעזור לאחרים לשפר את חייהם, וכדי לעשות את העולם שלנו עולם הרמוני ופחות כואב. הכלים מתפרשים על מנעד מאוד נרחב - מכלים של ריפוי וטקסים מורכבים מאוד, דרך מילים של כשף שמשנות הכל ועד נגיעות רכות שיודעות לקחת כל כאב. הדרך השאמנית היא מופלאה בעיניי.
ובתוך שלל היכולות המאוד עתיקות, מפותחות ומתקדמות, יש דבר אחד בסיסי ומאוד מהותי בעבורי, לדעתי בעבור כולנו, שהדרך יודעת לעשות ובעשייתה זו מאפשרת חיים: הדרך יודעת לתת שם, הגדרה ומקום לכל אחד ולכל דבר במעגל החיים.
בדיוק כפי שמייסדי הדרך - נאמי-היי - בני הכוכבים אשר הגיעו אלינו ובכך שקראו לדברים בשמם גאלו אותם מתוך הכאוס והביאו אותם אל הגשמה - כך השאמניות שלנו היום יודעות לתת לדברים את שמם ובכך למצק אותם אל תוך קיום. מרגע שדבר מקבל את שמו, את הגדרתו ואת מקומו ניתן לעבוד איתו - להגדיל, להקטין, לטפל או לחגוג - הכל בהתאם לבחירה.
ההגדרות השאמניות לתהליכים שאנו עוברים בחיים ולמצבים בהם אנו נתקלים, מאפשות לנו לדעת מה בדיוק קורה ובכך גם לבחור כיצד לגשת אל הדבר ומה לעשות איתו.


לפני מספר ימים נסעתי לחוף הים כדי להתיר כישוף מאוד עוצמתי שכושף לפני שנים רבות. כישוף בעל ארבעה שלבים שכל אחד מהם הצריך כוחות לא מעטים כדי להתיר ולשלח לדרכו. את התרת הכישוף היה עליי לעשות בתוך מי הים כשאני מבקש מהים בעצמה לשחרר את הכבלים והקשרים שנקשרו ובכך להתיר את הכשף בצורה הרמונית ושאינה פוגעת באיש ובדבר.
העשייה הייתה מאומצת מאוד ודרשה הרבה כוחות נפשיים, אולם לבסוף המעשה נעשה והכישופים הותרו, ההבעות הפיזיות שלהם נותצו על הסלעים, הקשרים שסוגרים על החיבור בין הכשפים לאנשים נקשרו וכל הדלתות נחסמו לחלוטין. אין עוד כל קשר והשפעה בין הצדדים השונים שלקחו חלק בכשפים הישנים הללו.
כאשר הכל תם, חזרתי לחוף ורגע לפני שאספתי את כל חפציי כדי לשוב הביתה, פניתי שוב לים והודיתי על עזרתה ועל נכונותה להיות חלק בעשייה הזו.
אני אוהב את הים מאוד. לאורך שנים רבות היא הייתה מקור של נחמה וטוב בחיי. גם בתקופות אפלות מאוד בצעירותי, היא תמיד הייתה שם כדי לאהוב אותי וללטף את רגליי במים חמימים ואת פניי ברוח עדין ומחייה.
מעולם היא לא הייתה משאב בעבורי.
מעולם לא היה ברור מאליו שהיא תעשה דבר בעבורי.
מעולם לא שכחתי להודות.
אמנם, כיום, אנחנו חיים בתרבות בה הדברים שסביבנו נתפסים כמשאבים בעבורינו, אולם האמת הפשוטה היא שהם לא כך. כל דבר שנמצא סביבנו חי, בעל רצון וכיוון ודרך ויותר מהכל - יש בו נשמה. האבנים הם כאלה, העצים גם כן, ההרים חיים מאוד, כמובן שכל בעלי החיים והים בעצמה גם כן. גם הים היא יישות תבונית, בעלת רצון חופשי ובחירה וגם היא יכולה לבחור מה היא נותנת, את מי היא לוקחת אליה, מה מתאים לה ומה לא ומתי.
ולכן - הודיתי לה.


הודיה היא הדבר.
ההפך ממובן מאליו היא ההודיה.
ההפך מעולם של משאבים דוממים היא הודיה.
ההפך מאגו ומחיים שאין בהם קדושה היא הודיה.
ומה היא ההגדרה השאמנית להודיה?


הודיה היא לשים כל דבר באמת המידה הנכונה שלו ולבוא אליו נכון.


לא הכל שווה, לא הכל חשוב באותה מידה, לא הכל מקודש באותו האופן, לא הכל אמור לקבל מאיתנו את אותו היחס. ישנם דברים חשובים יותר מאחרים, ישנם מקומות משמעותיים יותר מאחרים, ישנם אנשים יקרים לנו יותר מאחרים, ישנם תהליכים מקודשים יותר מתהליכים אחרים.
כאשר אנחנו יודעים את המקום הנכון של כל דבר, אפשר לתת לו את היחס הנכון.
ומי קובע מהו המקום הנכון של כל דבר?

אך ורק אנחנו.

האמת הפנימית שלנו היא זו הקובעת מה חשוב, מה מיוחד, מה מופלא ומה יום-יומי, פשוט ולא מעניין כל כך.


אז אני הודיתי לים כי היא לא הייתה חייבת לעזור לי לשחרר את הכשפים, כי היא, בטובה, בחרה להיות איתי בתהליך ולקחת את הכוחות ששוחררו בטוב, כי היא לא מובנת מאליה ויש לה בחירה חופשית והיא יכולה להגיד גם "לא רוצה".
הודיה הוא כלי אדיר ומפתח חשוב מאוד לחיים בכלל.
פה לא מדובר רק בנימוס (למרות שנימוס הוא אחד מכישופים החזקים ביותר שישי לנו - אולם זה כבר רעיון לבלוג אחר...), פה מדובר במפתח אדיר לשלושה אוצרות בחיינו.

 

האוצר האחד הוא שפע.


אז מהי ההגדרה השאמנית לשפע:


שפע זה לחגוג את מה שיש


שפע אינו קשור לכמות. לא לכמות של כסף, לא לכמות של אנשים בהם אנחנו מסובבים ולא בכמות של חפצים שיש לנו.
שפע אינו קשור לדברים גשמיים.
שפע הוא מצב של הוויה.
כאשר אנחנו נמצאים במצב הזה, דברים לא יאומנו יכולים להתרחש בעבורינו - דברים של חופש אדיר, דברים של הגשמת מציאויות שלא חשבנו שאי פעם נצליח, דברים של אופקים רחוקים ופתוחים סביבנו ויותר חשוב - בתוכינו פנימה.
אם נעצור לרגע ונעשה הודיה, כלומר נשים כל דבר בחיינו במקום הנכון שלו, נגלה שאנחנו מסובבים בדברים מופלאים, אדירים וחשובים. נגלה את האהבה שיש בחיינו, נלה את העובדה שאנו לא רעבים ללחם, לא מצטנפים תחת איזה ספסל ללא קורת גג, נגלה שאנחנו לא מתים מקור בחורף ונגלה שיש כאלה שאוהבים אותנו - כן - גילוי מטריף חושים! - נגלה שיש לידינו כאלה שאוהבים אותנו.
ואלה רק הגדולים. כשנהיה בהודיה, נגלה גם את כל הנוחות בה אנחנו מסובבים, נגלה את זה שיש לנו הרבה יותר ממה שאנחנו באמת באמת צריכים, ולחלקינו יש אפילו את היכולת לעזור לאחרים! איזו זכות נפלאה היא לעזור לאחרים.
וכאשר נתחיל להודות, נתחיל לשים את הדברים באמות המידה הנכונות - נראה שיש לנו הרבה מה לחגוג, וכאשר נעשה את זה - פתחנו את השער אל האושר הנשגב מכולם.
וכמובן, כיוון שהבריאה עובדת על פי עיקרון ההדהוד - ככל שנחגוג יותר את מה שיש לנו, נקבל עוד דברים לחגוג, והשפע שגילינו שיש לנו יהפוך לשגשוג של ממש ומכאן - אפילו הכוכבים אינם מהווים גבול.
שפע זה לחגוג את מה שיש, ויש לנו הרבה מאוד מה לחגוג.

 

האוצר השני הוא ריפוי.


ומהי ההגדרה השאמנית לריפוי:


ריפוי זה להשיב הרמוניה למקום ממנו היא הלכה
בתפישה השאמנית, אנחנו בטוב כאשר אנחנו בהרמוניה. זה המצב הטבעי והרגיל. כאשר אנחנו עושים דבר שמוציא אותנו מהרמוניה, כאשר אנו חווים חוויה שמבריחה אותה מתוכינו, אז נוצרים מצבים של מחלה, כאב וחוסר נוחות גשמי או נפשי/רוחני ואז צריך ריפוי.
במשך שנים סבתא טווילה ניטץ' - הזקנה האינדיאנית הראשונה אצלה למדתי - דיברה על כך שהודיה מביאה ריפוי ובמהלך שנים רק האמנתי לה, אולם, כאשר ידעתי את ההגדרה להודיה הייתי יכול לראות את הדברים בבהירות וגם לקיים אותם - כלומר לעשות אותם באופן גשמי לגמרי.
אם אני שם כל דבר במקום שלו, אז יש דברים שהם חוסר נוחות קלה ולא מעניין בכלל להתעסק בהם. כיוון שהבריאה עובדת בדרך שבה מה שאנו משקיעים בו - גדל ומה שאנו לא - נמק, אם אני לא נותן כוח לדבר הוא נעלם. וזו רק ההתחלה של כוחות הריפוי שיש בהודיה.
אם אני חווה חוסר נוחות או כאב או אפילו מחלה ואני נותן לה את המקום הנכון שלה - אני לומד אותה, מדבר איתה ומניח לה להיות מדריכה בעבורי. אין ולו מחלה אחת שמגיעה אלינו כי משעמם לה בביתה ואין לה מה לעשות בזמנה הפנוי. ממש כמו הים, גם למחלות יש רצון ובחירה חופשית. אם אני מודה לה על שבאה אל חיי ונותן לה את מקומה כמדריכה - היא תלמד אותי מדוע היא באה ומה היא עוזרת לי להגשים בתוכי ובחיי. אם אלך אחר הלימוד - היא לא תמצא עניין בהשארותה איתי והיא תמשיך לתלמידה הבא.
הודיה מלמדת אותנו שכל כאב וחוסר נוחות הם לטובתנו והם מורים נפלאים שבאים להראות לנו שאנחנו יצאנו מהרמוניה. הם גם בדרך כלל יודעים להגיד מה יש לעשות כדי לשוב אליה ואל חיים בריאים.
אני מכיר אישה שרצתה לנוח מעט. המערכת שלה הייתה מותשת והיא לא ראתה את עצמה לוקחת חופשה ממקום עבודתה. מה "עשתה"? - חלתה במחלה מאוד אגרסיבית שריתקה אותה למיטתה. רק כאשר התחילה להודות על מחלתה ולתת לה את מקומה הנכון כמדריכה גילתה שזו הייתה הטכניקה שלה לנוח, והייתה יכולה להשיב את עצמה למצב מודעות אחר. החלטות נלקחו, בחירות נבחרו ואפשר היה לה להתחיל ולחזור אל מצב הרמוני של חיים בריאים.
הודיה היא מפתח אדיר לריפוי - הודיה שמה אותנו בהרמוניה.

 

המפתח השלישי, והחשוב ביותר בעיניי, הוא קדושה.


ההגדרה השאמנית לקדושה:


לחיות מתוך השתאות אל הכוחות הגדולים והנשגבים ממני, ורחמים אל מול הכוחות הקטנים ממני


מי שרוצה חוויות של קדושה, של מיסטיות מטריפת חושים, של רעידות רוחניות פנימיות ושל מפגשים עם התדרים המזוככים המניעים את הבריאה כולה, חייב לדעת לעשות הודיה.
כן, כן - בעיניי, הודיה עושים.
עושים הבדל בין החשוב ללא, עושים הבדל בין הקטן והגדול, עושים הבדל ביחס שלנו לדברים ואז אפשר להתחיל לתת את הרחמים שלנו לאלה שנמצאים בתחילת דרכם, בצעירות תפישתם את העולם, במקום שבו הם עדיין נלחמים בקרבות אותם אנחנו כבר פתרנו והמשכנו הלאה... ומשם להתבונן קדימה ולחוות את הניסים ואת החסדים הנשגבים שאלה שנמצאים הרבה לפנינו בדרך, מניחים בחיינו שלנו.
למבקשים לחוות את לב הבריאה ואת זו אשר בראה אותה ואשר אהבתה האינסופית לעולם נמצאת בו, המפתח הוא פשוט מאוד וקל - הודיה.
זיהוי השוני והמנעד של האנשים/החוויות/המקומות/העשייה/החפצים בחשיבותם בחיינו פותח לנו את הדלת אל קדושה של ממש. וחוויות של קדושה הן הדבר מקרב אותנו הרבה יותר למהותנו האמיתית ואל ייעודינו הנצחי. שהרי, באמת, אנחנו נשמות ולא אנשים ונשמה היא דבר של קדושה, אור, נצחיות, אהבה ונשגבות של ממש. ככל שנניח לעצמנו לעשות קדושה, וזה אומר לעשות הודיה קודם לכן, אנחנו מניחים לעצמנו להתקרב יותר ויותר אל עצמנו ואל אם האימהות שבראה אותנו והכל... וטוב יותר מזה – אני לא מכיר.

 

אז הודיה היא המפתח לחיי שפע, בריאות וקדושה נישמתית.
קל לדבר עליה, ולשמחתי גם קל לעשות אותה.
אז בפעם הבאה שהרעיון של "מובן מאליו" מוצא את דרכו אליהם - זרקו אותו לפח הקרוב ומהרו להודות כי משהו מאוד חשוב קורה - משהו של נשמה - כאשר המילים "תודה לך" נהגות מפינו.
...

ואם לא מצליח לבד - מצאו שאמנית והיא כבר תיקח אתכם את הדרך איתה.

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload