מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

אינשטיין, אבא שלי, והחופש מריצוי

30/8/2019

 

השתתפתי לפני זמן בסדנת נגרות נפלאה – יצירה תמיד עושה לי דברים מאוד חזקים ופותחת לי דלתות להשראה ולכיוונים חדשים בחיים בכלל.
יצא לי לדבר עם אחת המשתתפות והיא שאלה על חיי ועל הדברים שאני עושה. כשסיפרתי לה שאני עוסק בשאמניזם ובדרכי האם הקוסמית – הדרכים העתיקות שבהן נשים היו עמודי התווך של הקהילות, הן פוליטית והן רוחנית, ושאני מאמין שכך הדברים צריכים להיות גם עכשיו, עינייה נפתחו לרווחה והיא שאלה אם אני מדבר על הדברים האלה בחופשיות עם כל אחד.
עניתי שבוודאי – כל מי שרוצה לשמוע על עשייתי בעולם ועל דעותיי מוזמן לשאול ואני תמיד שמח לענות.
ואז, כמובן, הגיעה השאלה שלפי המבט של אותה אחת ידעתי שתבוא: "ולא חושבים שאתה...?" כאן הגיעה תנועת היד שמעידה על משוגע/קוּ-קוּ/מוזר/דורש אישפוז ואני בטוח שרוב הקוראות והקוראים כאן יוכלו להוסיף עוד מילים כי אני ממש בטוח שאני לא היחיד שחווה את הדבר.
החלטתי לספר לה על היום שבו החלטתי באופן מוחלט להפסיק לנסות להתחבא ולרצות את האנשים בחיי. והנה הסיפור:

 

לפני שנים רבות, אבי ז"ל היה מגיע אליי אחת לחודש ולוקח אותי ל "שיחת יחסינו לאן?" בקפולסקי (לצעירים שבינינו: זו הייתה רשת בתי קפה-מסעדה שהיום כבר איננה עמנו עוד). הוא היה מזמין לנו ארוחת בוקר ומתחיל עם מילים שמביעות דאגה חמורה – מה יהיה איתי? מה יהיה שאין לי מקצוע נורמאלי? מה יהיה עם כל האינדיאניות שלי? איך אסתדר? מתי אתבגר? מתי אפסיק להיות קוקו ואקח את עצמי בידים ואעשה משהו רציני בחיי? ועוד ועוד ועוד.
מתוך שהזקנות האינדיאניות לימדו אותי כבוד למבוגרים ממני, התרציתי בכל פעם שהזמין אותי ולמרות שידעתי מה יהיה באתי. מתוך כבוד גם הקשבתי, גם ניסיתי לענות, ובטח שכיבדתי מאוד. אלה לא היו שיחות פשוטות לי ואני בטוח שגם לא לו, ועדיין, אחת לחודש כמו טקס קדום שמכוון את עצמו ולוקח את המשתתפים בו למחול של כאב עצמי, הכאבה לאחר, ולפעמים אפילו יורד עמוק אל תוך אופלי הייאוש והתסכול, רקדנו את הריקוד הזה בדבקות.
לבסוף, בפעם האחרונה שזה קרה (כי אחריה כבר לא הסכמתי למחול השדים הזה), ניסיתי להגיע ממקום אחר. הסברתי לו שאני עומד כלכלית בעצמי (מאז שהתגייסתי לצבא סרבתי לקבל עזרה כלכלית מהוריי כי המצב היה מאוד לחוץ בבית וידעתי שאין שם מטמוני כסף ולכן הסתדרתי בעצמי). אני חי בדירה שכורה, מחזיק רכב, למדתי בשלוחה של הטכניון בתל אביב (היו לי אספירציות להיות מעצב גרפי אבל הן נמוגו – לאמא אדמה היו רעיונות אחרים לגביי) וכל אלה מימנתי בעצמי מעבודה רבה וקשה ביחד עם בת הזוג שלי. גם הסברתי שיש לנו מוניטין מעולה – חיים יבין עשה עלינו תוכנית דוקומנטרית ששודרה בערוץ הראשון בפריים טיים (מי שלא מכיר את חיים יבין – מצטער אבל אי אפשר באמת להסביר, וערוץ 1 פעם היה משו משו.... היו זמנים בישראל), הופענו בכתבות ענק עם צילומי צבע ב 7 ימים ו 7 לילות של עיתון ידיעות אחרות בכתבות מאוד מפרגנות וטובות (פעם גם היה בישראל עיתון ידיעות אחרונות – עליו השלום) ומתרגמי ספרים בתחומים האינדיאניים והשאמניים נעזרים בנו לתרגומי מונחים מקצועיים.
שאלתי אותו איך אם כל הדברים הללו ועם מאות האנשים שעברו דרכינו בסדנאות וחייהם השתפרו – איך הוא אומר שצריך להתפקח ולהיות עם מקצוע רציני בידיים (הוא אפילו הציע לממן לי לימודים גבוהים ואני סרבתי – הבנתי כבר אז שלאמא אדמה יש תוכניות בעבורי).
ואז, קוראות אהובות וקוראים יקרים, הגיע עליי נשק יום הדין – המשפט שאזכור אותו עד יומי האחרון בגוף הנוכחי ויש לי חשדות שעוד ילך איתי גם לתקופות החיים הבאות. ואני מצטט במדויק:
"אתה לא מבין שגם אם היית אינשטיין הייתי רוצה שתהיה נורמאלי?!"
באותו הרגע מישהו כיבה את השמיים, החשיך הכל ושאב את החמצן מאוויר שלי.
היה בי איזה זעזוע של הכרה של תבוסה מוחלטת.
ידעתי כישלון חרוץ בתוכי.
אני לא נורמאלי. אני לא רוצה להיות נורמאלי. ואין סיכוי שאהיה אחד בחיים האלה.
לא אוכל לרצות את הוריי.
לא אוכל לקבל את אישורם לעולם.
אף פעם לא אהיה בעבורם מקור לגאווה.
הם רוצים מישהו אחר ואני לא רוצה וגם לא יכול להיות מי שהם רוצים.

אחת מהמורות האינדיאניות שלי לימדה אותי דבר מאוד חשוב.
היא לימדה אותי שבני אדם מאוד טובים בתחייה מחודשת.
אנחנו כל כך מתורגלים בזה עד שהפכנו מעולים בתהליך.
בחיי הילדות והנערות שלי שקדמו למקרה שאני מדבר עליו כאן, חוויתי מספר מיתות קשות שהביאו עליי נערות שבחרו לדחות את חיזוריי לפעמים בדרכים מאוד משפילות ומכאיבות.
להגיד שאני יודע מה זה באמת לרצות שהאדמה תקבור אותי  - אני יודע.
להגיד שההשפלות היו צורבות וקשות עד כדי שאפילו לבכות אי אפשר היה כי מי היה מאמין שיכול כל כך לכאוב – גם את זה אני מכיר.
אבל, אחרי שבוע ולפעמים חודש, אוויר מוצא את דרכו שוב לתוך הריאות, מסכת הברזל השחורה של החושך מתפוגגת מעל העיניים ולאט לאט יש שוב אור, ואפילו שלא האנמנתי שאוכל אי פעם לחייך שוב עם הגוף הזה, גם החיוך חוזר ויש תחייה וחזרה לחיים.
כן, אנחנו מתורגלים היטב בכך.
אז הייתה לי תחייה דקות ספורות אחרי שנאלמתי ורק התרכזתי בלבלוע את הבייגל עם הסלט, וכשחזרתי לחיים ידעתי חופש מלא.
הפסקתי את כל הנסיונות לרצות את הוריי.
ואת כל הרצונות שלי שיכירו בי, שישמחו בהצלחותיי, שיהיו גאים בי, הפסקתי באחת, וידעתי שאין לכל אלה מקום יותר.
אני חי את חיי, ומי שטוב לו – מוזמן לקחת בהם חלק, ומי שלא טוב לו - יכול לשחק עם ילדים אחרים בארגז החול הענק שנקרא אמא אדמה.
הקלה עצומה ומופלאה הגיעה אליי ואושר רב וחופש מואר מאוד גם כן.

בקרת האיכות בעניין הזה (כלומר הבדיקה האם הבחירות לחיות את החופש אמיתיות או אולי יש דברים שיכולים לזעזע אותי משם) הגיעה כאשר גבירת כל העולמות החליטה בטובה לתת בי מילים ושאכתוב אותן.
עד היום כתבתי הוצאתי לאור 20 ספרים שנמכרים היטב ברחבי הרשת.
אמי לא קראה אף לא אחד – לא מעניין אותה.
ואז הגיעו כל אלה שממש התפלאו על אמא שאינה קוראת ספר שבנה כותב.
הסתבר שהבחירה הייתה מושלמת.
בקלות רבה עניתי שזה לא מעניין אתה וזה בסדר גמור. היא מתעניית בדברים אחרים ולא בכתיבתי.
אין בי כל רצון או צורך שאנשים כאלה או אחרים יעריכו את מעשיי – אני פועל לפי משיכת לבי ולפי הדרכת רחמה של בת הזוג המופלאה שלי וזה טוב.

כל כך הרבה אנרגיה וזמן ומאמצים אנחנו משקיעים בלהיות בסדר.
במיוחד עם האנשים שאמורים לאהוב אותנו. וכל כך חבל.
האם אבי ז"ל אהב אותי והאם אמי אוהבת אותי?
אני מאמין שכן – בדרכם.
דרכם שאינה שלי.
לפעמים האנשים הקרובים ביותר אלינו מרגישים שיש להם הזכות להגיד לנו איך נכון לנו להיות מאושרים, איך נכון לנו לחיות ואיך נכון לנו להגיע לשלמות שהיא אנחנו. הם חושבים שהעובדה שהם קרובים, נותנת להם איזו זכות בחיינו.
אני בוחר היום להקיף את עצמי באנשים שחוגגים את עצמם ושחוגגים אחרים בבחירות שלהם ושלנו.
אני רוצה לחיות את חיי כפי שאני חי אותם, ולכן אני מניח גם לאחרים לחיות את בחירותיהם.
אין לי כל זכות על חיי אחרים ולעולם איני מנסה לשנות.
אני שואל, מתעניין, ואם נישאל גם מביע דעה, ולעולם חוגג כל בחירה של כל אחד.
כיוון שכך, חיי גם ברובם מוקפים באנשים שחוגגים את בחירותיי. ומי שאינו חוגג אותן נמצא מאוד מאוד מאוד רחוק ממני.

וחזרה לסדנה – שיטפון המילים שלי השאיר את אותה אחת פעורת פה וכל שיצא ממנה היה: "איזה אומץ".
אני לא מרגיש כך.
אני לא מרגיש אמיץ.
אני פשוט לא יכול להיות נורמאלי.
אז החלטתי שזה טוב ומסתבבר שיש עוד כמוני בעולם.
אני מקווה שגם אותה אחת תמצא את הדרך אל החופש ואני מאחל שכולנו לא נסכים להיות מה שאחרים חושבים שנכון ושטוב לנו, אלא מה שהבפנים שלנו כמהה ורוצה להיות ולחיות.

 

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload