מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

להתכחש לאהבה, להתכחש לכמיהה

21/1/2019

 

אהבה קורית. נקודה.
אפשר להתכחש לאהבה.
האם אפשר להתכחש לכמיהה? להשתקקות?

 

אנחנו לא גוף שיש לו נשמה. אנחנו נשמה שיש לה גוף.
הנשמה יודעת אהבה. יודעת לאהוב. יודעת לאהוב ולהיות נאהבת באמת.
"אין דבר נפלא יותר מאשר להיות נראים באמת" לימדה אותי שאמנית זקנה במקסיקו, ואהבה רואה אותנו. ליד מישהו שאוהבים או ליד מישהי שאוהבת אותנו אנחנו נראים באמת. נראים ונחווים באמת.
שם אין מסכות ואין משחקים. שם אנחנו נראים ומחובקים עם כל השדים, המפלצות והחושך שלנו כמו גם עם כל האורות, היופי והפלאות שבנו, וזו חוויה של קדושה נשגבת.
להיות בתוך אהבה זה להיות לוטוס שהשורשים שלו בתוך ביצה של ממש ולחוות שמש עדין ומלטף שברכות אין קץ ובנשיקות עדינות של ריפרוף כנפי פרפר מאפשר לעלי הכותרת שלנו להפתח. האור החמים מבטיח שיהיה בסדר. הנעימות השימשית מחבקת אותנו ונותנת לפרח שהוא אנחנו רשות ואישור ומקום להיות כל מה שאנחנו בעצם.
ואת זה הנשמה שהיא אנחנו באמת, מחפשת לעשות ולחוות לעצמה.

וכייון שזהו הרצון האמיתי שלנו, האם הקוסמית, שאוהבת אותנו כל כך, מגשימה בעבורינו את הרצון ואהבה קורית לנו.
כשאני חושב על הרעיון הזה עיניי מתמלאות בדמעות של אושר והודיה עצומה. אותה יישות נשגבת שיולדת גלקסיות, מניעה מערכות כוכבים שלמות, מדליקה שמשות ופוערת חורים שחורים ונעלמים בין מימדיי קיום וזמנים לא ידועים, רואה גם אותנו - אותי, אותך - ממש אותנו היחידים הקטנטנים האלה בבריאה האדירה, ועושה כדי שרצונותינו יתגשמו.
אני בהתרגשות ובהודיה עצומה על האהבה שבה אני ואנחנו חיים.
אז אהבה קורית לנו.
ואז יש גם חינוך ותרבות... ופחד:
אי אפשר כי שתינו נשים ואני לא...
הוא לא בגיל/גודל/צורה הנכונה...
אני לא פנוי כרגע להשקעה רצינית...
מה אם הוא יעזוב כמו כולם?
מה אם זה לא יצליח?
זה לא מתאים שמישהי כמוני...
צריך להית אחראי/בוגרת/רציני/ריאלית...
לא - פשוט לא.

 

אז אפשר להתכחש לאהבה כשהיא נבראת במיוחד בעבורינו.
אפשר להניף תמרור עצור ולא להניח לה להכנס לחיים שלנו.
אבל, זה רק בחיצוני.
הלב שלנו לא מניף שלטי עצור.
הלב לנו לא לוחץ על ברקסים.
הלב שלנו לא מנתח או עושה סטטיסטיקות.
הלב שלנו אוהב וזהו זה.
הוא קיבל מאם הבריאה את המתנה והוא לא מוכן לוותר על הקדושה שהזדמנה לחייו - לחיינו - לחיים שלי ושלך.
ואז הוא עושה הכל כדי להביא אותנו אל האהבה.
אני קורא לזה כמיהה והשתוקקות.
אי אפשר להפסיק לחשוב על...
אי אפשר לישון בלילה...
מפלס העצבנות עולה...
מספר החיוכים יורד...
ומתחיל לאט לאט להפער בתוכנו בור שמתוכו עולים הדים של הלב שלנו שצועק: "אני רוצה... רוצה...רוצה...רוצה..."

 

אבל התרבות בה אנו חיים מלמדת ש... והגיון מספר לנו ש... ונסיון העבר שלנו קובע ש... ויש לנו עוד מיליון, מיליון, מיליון ואחת סיבות לפחות, למה לא ללכת עם הקריאה.
לא ללכת אחרי האהבה לאדם, למקום, לעיסוק, ללבוש, לאורח החיים ול... (אני בטוח שאנחנו יכולים להשלים את החסר).
והלב צועק הכי חזק שהוא יכול.
והבור מתרחב והופך למנהרה עמקה וחשוכה.
והצעקות של הלב הופכות לשאגות והמנהרה מתרחבת למערה עצומת מימדים.
והשאגות הופכות לזעקות שמושכות אותנו אל תוך תהום של כאב, של חסך וחוסר, ושל חושך שאין לו תחתית.
והכאב משתלט על החיים שלנו ואנחנו כבר לא יודעים מה לא בסדר ומה הבעיה - הרי כל החיים שלנו בטוב.
ולבסוף, הלב שלנו מאבד את כוחותיו, והזעקות הופכות ליבבות של חוסר אונים.
וכל הזמן הזה הוא גם לא ניזון כי אנחנו עושים את הכל "נכון" וב"הגיון בריא" ו"כמו שצריך" והוא לא מקבל את האהבה לה הוא כמהה ומשתוקק. הוא נמק לאט לאט בתוך צערו ויגונו, הוא מתכווץ אל תוך עצמו, מרכין ראש וקמל, מתייבש, נסגר, ומשתתק.
ואנחנו נותרים עם בור ענק שרק התמכרות (לחומרים, לקניות, לאוכל, לטלויזיה, למערכות יחסים אלימות ... ובאמת אפשר להשלים כאן לפי המתאים באופן אישי) היא הדרך לנסות ולמלא אותו, וכשאנחנו מנסים להקשיב ללב כי היינו בסדנה ולמדנו שזה חשוב - אין קול ואין עונה - הוא בקומא.

כן - לדעתי אפשר להתכחש לאהבה, אבל אין כל דרך בה נוכל להתכחש לכמיהה ולהשתוקקות.

נולדנו מתוך מעשה של אהבה.
אנחנו עשויים מאהבה.
נידונו לאהוב ולהיות נאהבים.
גורלנו הוא ללכת בעקות הלב - ללכת בעקבות האהבה.
נכון שלא מלמדים אותנו את זה בעולם שסוגד להגיון, לציניות, ולפחד. אבל זה לא משנה את העובדה שזאת היא האמת.
העבודה שלנו היא לאזור אומץ, כוחות נפש, ותעוזה ולהתחיל ולפתוח את עלי הכותרת שלנו.
שורשינו נעוצים בתרבות כואבת, מפחדת ואלימה לאין שיעור... ועדיין יש שמש של אהבה.
אנחנו אולי כבר לא יודעים מה הוא השמש ואולי אפילו לא מזהים אותו... ואולי עם קצת מזל לא הלכנו לאיבוד לגמרי ואנחנו כן מזהים משהו - בכל מקרה, לפתוח את עלי הכותרת שלנו ולקחת סיכון.
כשהלב שלנו ירגיש שאנחנו נפתחים, הוא יתעורר מחדש ויכוון אותנו בצורה מדויקת אל המקום הנכון.

אהבה קורית לנו - בואו לא נתכחש לה ונשמח בה בכל צורה שהיא בוחרת להתגלם בעבורנו.
אם הבריאה יודעת היטב מה נכון לנו ומה יעשה לנו הכי טוב.
אפשר לסמוך עליה.
אפשר לסמוך על הלב שלנו.
אפשר לאהוב ולהניח לכמיהת הלב להוביל את חיינו.
אני מאחל לכולנו שכך נעשה.

אני אוהב אותך.

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload