מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

טורפי האורות באים אלי כמו עשנים שחורים

27/1/2019

 

טורפי האורות באים אליי כמו עשנים שחורים, כמו סילסולים של ערפל שחור שמזכירים לי את תנועות הסרט שאיתו רוקדת המתעמלת האומנותית. רק שאצלה הוא צבעוני ומביא יופי ואילו אצלי, העשן השחור של טורפי האורות מביא חידלון.
הם מתגנבים אליי ברגעים שונים ולאו דווקא צפויים מראש. ואז הם מקיפים אותי ולוחשים לתוכי מילים שחורות שאין לשמוע אותם אבל יש לדעת אותם ותמיד תמיד תמיד המילים הללו מפעילות בי פחד ויאוש. המעצבן הוא שגם שאני יודע שהם בדרך כי אני כבר מכיר אותם (הם איתי מגיל 10, בו בפעם הראשונה פגשתי בהם כשנכנסתי למקלחת של הבית החדש אליו המשפחה עברה, ומעל דלת הכניסה לחדר המקלחת שמעתי אותם מלחשים מעבר לדkת של הבויעדם - כן היה שם בויעדם - והיה לי ברור ששם הם גרים ומשם הם מסתכלים עליי ובאים לאפוף אותי בשחור שלהם. מעולם לא סיפרתי עליהם למבוגרים - ידעתי שהם לא יאמינו לי - אז פשוט לימדתי את עצמי לנעול לסת, לחרוק שיניים, לעצום עיניים, להכנס למקלחת וכמה שיותר מהר לסיים ולברוח מהחדר הארור). כן אני כבר מכיר אותם שנים ולכן יש מקרים שבהם אני יודע שהם יבואו וגם כשאני מתכונן, המאבק אל מול הטרור שהם מעוררים בתוכי במילותיהם הוא לא פשוט בכלל.
טורפי האורות באים אליי כדי לקחת ממני חלקים מאור הנשמה שהיא אני. הם באים לייאש אותי, להפחיד אותי, לגרום לי להיות רחוק מאהבה וקרוב לאבדון.
הם מביאים לי קולות של אקסיומות מהעולם האחר - לא מהעולם ההרמוני, לא מהעולם של הגבירה של כולנו, לא מהעולם של האהבה - הם מביאים לי אמיתות שמנתצות תקווה לחיים טובים ומאושרים.
אמיתות כמו: העולם מלא באנשים שרוצים לחמוס אותך (אבי חי בדבקות על פי האקסיומה הזו), אישה שאינה נשואה ואם לילדים אינה מגשימה את עצמה, אתה נחות מ..., כבר ניסית ולא הצליח למה אתה חושב שיצליח עכשיו?, צריך שהיה לך הרבה כסף, אנשי העדה הזו הם..., הצלחה לבושה רק בחליפה, צריך להיות כמו כולם - בשום פנים ואופן אל תהייה שונה, משפחה זה הכי חשוב בחיים, העולם הוא תחרות - אם אתה לא טורף - אתה נטרף. ויש עוד הרבה כאלה. טורפי האורות שלי מאוד מאוד מאוד שופעים ויש להם אמת שכזו כמעט לכל מצב בחיים.
וממפגשים עם אנשים אחרים, אני יודע שאני לא היחיד שנאלץ להתמודד עם העשנים השחורים הללו ואקסיומותיהם חומסי הנשמה - יש רבים מאוד שמוצאים את עצמם עומדים מולם.

 

והנה דבר - לפני מספר שבועות הצלחתי להרוג אחד.
ממש ראיתי אותו מתאדה ממני והלאה וידעתי שזה - האחד הזה - כבר לעולם לא ידבר את מילותיו הנוראיות אל תוכי.
הנה אספר את המקרה:
בגלל נסיבות שאינן חשובות כרגע, מצאתי את עצמי שבוע בבודפשט. זו הייתה לי הפעם הראשונה בעיר הזו ואני החלטתי שאני לא עולה על מונית, אוטובוס, או רכבת תחתית כי אני רוצה ללכת ברגל ולראות את המקום. החוויה הייתה מאוד מספקת ונחשפתי למבנים עתיקים ויפהפיים, לאנשים בעלי לב חם ואוהב שמאוד גאים במורשת שלהם ושמחים לחלוק ממנה, למסעדות מאוד מיוחדות, למזג אוויר כמו שאני אוהב (סגרירי וקריר-קר וללא גשם), וגם גיליתי את המרחצאות. מסתבר שהדנובה - הנהר המופלאה הזורמת בלב העיר - הולידה מתוכה מעיינות מינראליים לשני צידיה, בשפע רב. המעיינות הללו היו מאז ומתמיד מקומות עלייה לרגל, מקומות לטקסי ריפוי, לחגיגות של אמא אדמה, הגבירה הדנובה ואם האמהות כולן אשר ילדה את כל הפלאות הללו מלכתחילה.
הביקור בעיר הזו היה לחלוטין על בסיס "ללכת לאן שהאם הגדולה של כולנו שולחת אותי". כל כך הרבה מקומות בהם תכננתי לבקר, נזנחו ומקומות שידעתי בברור שהם לא לי, קיבלו אותי בזרועות פתוחות והחוויה הייתה שם מופלאה.
אז לאחר שנשלחתי לבית מרחץ שנבנה סביב מעיין שכזה שכולו בסגנון ארט-נובו ופסיפסים ופסלים מרהיבים ויופי שבאמת מעורר השראה והשתאות והיה לי נחמד שם בינות לגברים והנשים ששיכשכו בתוך מי הגופרית החמימים, נשלחתי לבית מרחץ אחר.
מדובר בבית מרחץ טורקי (כן - גם בודפשט הייתה תחת הכיבוש העותמני) שקיים כבר קרוב ל 450 שנים.
בכניסה חיכתה לי הפתעה - האישה בקופה הודיעה לי שהיום הוא יום לגברים בלבד בבית המרחץ. אני לא ידעתי שיש ימים מיוחדים רק לגברים וכאלה שהם רק לנשים ורק שמחתי ש"נפלתי" על היום הנכון.
ברגע ששלמתי והתחלתי את דרכי אל חדרי ההלבשה, הוא בא.
לומר את האמת הייתי צריך לדעת שהוא יבוא אבל כל כך הייתי בהתרגשות מכך שבאתי ביום נכון עד ששכתי.
הוא לא שכח.
הוא בא ובגדול.
"רק גברים = תחרות ומלחמה!"
"זה ידוע - גברים הם לוחמים וכל הזמן מחפשים למי יש את היותר גדול!"
"יהיו שם מבטים!"
"אולי אפילו מישהו יתעמת איתך!"
"אתה בטוח שאתה רוצה להכנס למקום רק עם גברים? הרי אתה הולך את דרכה של האם הגדולה!"
"מ-ל-ח-מ-ה עליך!"
"אתה קטן ותפסיד."
"אתה נכנס? - תתנפח ותרחיב את הכתפיים כדי שיחשבו שאי אפשר להתעסק איתך!"
"תזהר!"
"תפחד!"
אלימות באה אליך - זה ברור!"

אלה היו הדברים - היו עוד מילים אבל אני בטוח שהכיוון ברור.
החלטתי להכנס ויהי מה.
הרי האם הגדולה של כולנו שלחה אותי לכאן ולכן אני כאן. גם אם יהיה פה כואב ומשפיל ונורא - ה-אמא הגדולה שלחה אותי ואני כאן וזהו.
החלפתי לבגד ים ויצאתי מתאון ההלבשה אל עבר הבריכה המרכזית.
המקום היה לי מפואר בתחושה. מפואר לא כמו בית המרחץ הקודם, אלא מפואר באוטנטיות שלו ובהדהוד כל הזכרונות שהאבנים נושאות במקום כל כך עתיק.
הקירות היו אבן חשופה שנתמכו על ידי מוטות מתכת חדשים כדי שיעמדו יציב, הבריכה המרכזית המתומנת נחה במימיה התכולים תחת כיפה גדולה ובה חלונות עגולים קנטנים שמהם זכוכיות צבעוניות מביאות אלומות אורות צבעוניים פנימה אל האדים. סביב הבריכה המרכזית היו עוד ארבע קטנות וגם דלתות לסאונה הרטובה ולזו היבשה.
סביבי היו גברים.
רק גברים בבגדי ים או ערומים עו עם איזו פיסת בד קטנה על אזור החלציים שלהם.
התבוננתי סביב וחיכיתי למלחמה שתבוא.
חשבתי שהיא תהיה בתחילה במבטים ואולי אחר כך תעבור לאלימות יותר מורגשת.
העשן השחור היה סביבי ובתוכי ומילותיו היו אמת שלא היה אפשר להתכחש לה.
דבר לא קרה, אז נכנסתי עם האופל הזה לתוך המים.
מצאתי מקום שהיה לי נוח בו במים של גופרית בטמפרטורה של שלושים ושש מעלות, וחיכיתי.
דבר לא קרה.
ובעוד טורף האורות שלי משתולל בתוכי ומבעית אותי בהפחדות ללא קץ, פתאום אני קולט שרק אני בתוך המשחק הזה. כל האנשים שסביבי אינם מתייחסים אליי כלל. אלה שהיו שם בזוגות ובשלשות ממשיכים בשיחותיהם הלוחשות בתוך האדים, אלה שהיו כמוני, לבדם, היו עסוקים בטבילת ראשיהם במים, בלשבת תחת המזרקה ולתת למים לעסות את גבם, או היו צפים בתוך איזה שקט משל עצמם.
כן - ראיתי את השקר בבהירות.
לא הייתה מלחמה.
לא הייתה תחרות.
לא הייתה אלימות.
ואז למדתי דבר מאוד חשוב על גברים : זה לא נכון שגברים מחפשים לחרחר מלחמה ותחרות בינם לבין עצמם - זה שקר מוחלט. יש בנו לב אוהב, לב מכבד, לב שוקט. יש בנו היכולת להיות בשכנות טובה. ובנוכחות המופלאה של המים הקדושים שנובעים במקום, בנוכחות של היופי של נהר הדנובה המרהיבה, בנוכחות של ריפוי – כל אלה מגיעים לידי ביטוי.
הנחתי לעצמי להשכב על המים ולצוף. מעליי אלומות צבעוניות של אורות נפלו דרך הערפילים אל המים ואני ראיתי בעיניים פקוחות לרווחה כיצד טורף האורות שממש עד לאותו הרגע צרח בתוכי בדבקות, מתמוסס באורות הצבעוניים ומת.
ידעתי שהוא מת. ממש ידעתי. כן - זה האחד כבר לא ימלא אותי בפחדים שוב.

כך גיליתי שגברים ביחד יכולים להיות בנעימות ובטוב.
כשכתבתי את הספר "מעגלות" אשר מתאר מערכות יחסים אוהבות בין גברים - מערכות יחסים של אהבה גדולה מאוד ואף אינטימיות (שאינה מינית כלל), חשבתי שזה שייך לעולם שכבר איננו ולא מחובר לזמננו אנו. בבודפשט למדתי אחרת. למדתי שאנו, הגברים, יכולים לאהוב, לפרגן ולתת מרחב מכבד אחד לשני ואיננו הופכים לחיות טרף פצועות ומורעבות כאשר מניחים אותנו לעצמנו.

אז בסוף פברואר אני מקיים ריטריט של שלושה ימים לגברים בלבד - זוהי הפעם הראשונה שאני מעז ועכשיו, כשהעשן השחור ההוא כבר לא איתי, אני גם יכול, ובו נעבור תהליך של חיבור רגשי ולבבי שיביא לנו ריפוי לחלק הגברי הפגוע שבנו.
אני בטוח שאהבה גדולה עומדת למלא את החלל בשלושה ימים אלה ואני בטוח שחברות ואינטימיות תבנה שם בדרך שתעשה הרבה בחיינו.
אז אם את מכירה מישהו שזה בשבילו - אפשר לקשר אותו אליי, ואם קראת עד לכאן ונדמה לך שאתה יכול להפיק מחוויה שכזו דבר - הלב שלי פתוח אליך ואשמח להיות לך לשירות בשלושה ימים של גברים בלבד.

 

 

 


אני אוהב אותך.
 

 

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload