מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

כשהאור מאיר את האהבה

18/2/2019

 

כשאור שופע עצמו על דבר, נשפך אליו כאשד שנשפך ומתנתץ על סלע וממלא אותו בקרירות נעימה שמעוררת אותו לזכור שפעם הוא היה בלב האדמה, הוא לא רק מאיר את הדבר ומגלה את שלל צבעיו המופלאים, הוא גם יוצר צל.
צל זה כבר משהו אחר.
את הצל אני, אתה, את, אנחנו מכירים היטב.
כן - הצל הוא מאורת המפלצות והשדים שלנו.

 

כשהאור מאיר את האהבה, כשהלב שלנו מניח את התשומות שלו, את המשאבים שלו, באהבה, היא מתגלה בשיא תפארתה, בצבעיה שגורמים ללב להחסיר פעימה מרוב יופי, לגוונים שהעין לא מצליחה בכלל להאמין שהם קיימים, לניחוחות.
אני זוכר רגעי אהבה כאלה בהם עמדתי נפעם מולה... מולו... מול... ורק דמעתי בשקט בשקט כי להפריע לא רציתי ולהכיל לא באמת הייתי יכול - דמעתי וקיוויתי שהדמעות יפנו בי מעט מקום לפלא שבחר להיות לרגע לצידי.

 

ובצל של האהבה - הו שם המפלצות הגדולות ביותר שלי:
...פחד שטורף אותי מבפנים: מה אם היא תעזוב?
...פחד איום ונורא מכאב הדחייה - כאב כזה ששובר משהו מבפנים ולא בטוח שאי פעם אפשר יהיה לתקן.
...פחד מנטישה כי משהו כבר יקרה, וכל כך הרבה יכול לקרות ולמה שיהיה לי בכלל טוב?
...ידיעה מקפיאת נשימה ומאוד ברורה שאני לא מספיק טוב בעבור היופי הזה.
ויש עוד הרבה מפלצות שגרות שם בצל של האהבה שלי.
הרבה מאוד.

 

ומה יהיה לי לרפואה מולם?
ומה יתן בי הכוח ואולי אפילו טיפונת אומץ להגיד "אני אוהב"?
ומה יאפשר לי רגע אחד בודד אולי בתקופת חיים שלמה - רגע אחד בודד של חסד?

 

רק להיישיר מבט אל האור, רק לתפוס בשתיי ידיים את האהבה ולא להתפתות להפנות מבט ולו של שבריר של רגע חטוף אל הצל.
כמו מדוזה בעלת שיער הנחשים שמבט אחד בה ואתה הופך לאבן, כך הם המפלצות שחיות בצל האהבה - מבט אחד ואנחנו אבודים.

 

להיישיר מבט אל האור.
תמיד ובכל רגע.
לבחור באהבה.

 

 

 

 

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload