מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

הכישוף שמביא ניסים לחיים

15/4/2019

 

יש רגעים שבהם אני מרגיש שממש ניצלתי בזכות הזכרונות שיש לי מהחיים האחרים, מהעולם הקדום

שהיה פה, מהידיעה הברורה שיש אפשרות אחרת.
אני לא בטוח שהייתי יכול לשרוד את החיים כאן אם לרגע הייתי חושב שזה הכל, זה מה שיש ושכך הם הדברים, תמיד היו ולעולם יהיו.
בעצם, אני בטוח שלא הייתי יכול לשרוד כך, כי אני נזכר עכשיו שבילדותי ובצעירותי, עוד לפני שנפתחתי לעצמי, לגורלי ולזכרונות הממלאים את ימיי ואת חלומותיי גם כן, שוטטתי ברחובות החשוכים של הלילה (אני זוכר את אור הפנסים הצהוב שנשפך על העצים שלא הצליחו שיהיו להם עלים ואני דמיינתי שבעץ יש מכשפות. אני גם זוכר את הגערות של הוריי על כך שיעצרו אותי בעוון שוטטות) וחיפשתי מוצא מהעולם. אני זוכר ניסיונות לצאת מעולם החונק ושאין בו אור או אהבה בינות לעצי הפרדסים (היו פעם פרדסים ליד הבית שבו גרתי, ובדקתי בהם כל חושה ובקתה וחור בנסיון למצוא דלת, כי לא יתכן שזה העולם ושכאן אני. לא מצאתי).
כשחשבתי שזה הכל, כמעט עשיתי מעשה חמור מאוד.
כמעט פעמיים.
כמעט.
ועכשיו, אני מתבונן סביב והעולם לפעמים קר כל כך.
דברתי עם תלמידה על דעתה על הודיה. והיא אמרה בצורה מאוד ענינית ומוחלטת שאם היא משלמת בעבור דבר, הצד השני מחוייב לתת לה את השרות או החפץ, ואין כל סיבה להודות או להרגיש הודיה.
כל כך הזדעזעתי עד שהשתתקתי.
באמת לא מצאתי בתוכי מה להגיד.
בכל המילים שהזקנות האינדיאניות שמו בי - לא היו מילים לכזה דבר.
בכל הטקסים והחניכות שעברתי במקדשים ובאגמי פולחן עתיקים, לא הייתה הכנה לכזה קור ולנחרצות איומה של ניכור. לא ידעתי מה לעשות עם גבהות הלב אשר קונה חפצים ואינה זוכרת אנושיות חמה, איכפתית, שרואה הרבה מעבר ליעיל, ובוראת בעולם הזה חיוך וקירבה ואהבה.
שתקתי.
אני מודה. שתקתי.
איך מלמדים שהודיה היא אחד המפתחות העוצמתיים ביותר לפתיחת הלב? שהיא מאירה אותנו אותנו בזוהר קדוש שמרפא כל כך הרבה כאבים נסתרים בתוכינו בריפרוף עדין של פרפרי נגוהות נשגבים?
איך מראים שבהודיה פשוטה הכוחות הנשגבים ביותר בבריאה ממלאים את המודעות הן של המודה והן של זה שמודים לו, ופותחים בין שני אלה קשר של קשת, גשר של זוהר, חיבור של אינטימיות קסומה?
איך מראים שאפשר להתרכך וזה יהיה טוב?
איך עוברים את חומת העוקצנות, האטימות והבדידות הנוראית - כן, הבדידות הנוראית - שיוצרת טבעת של קוצים חדים מסכין קצבים, וגדולי מפגיונות קומנדו, ורעילים מבלדונה אדמונית סביבנו שלא רק מבודדת אותנו אלא גם מכאיבה לכל מי שמנסה להתקרב (נכאיב לו - לה - לכל, וכך לא נסתכן בכך שיכאיבו לי)?
איך עוברים את ה "מגיע לי כי שילמתי!"
מתי הפכנו לקרח המותיר כוויות גם אם נוגעים בו ברכות, ושכחנו את ההודיה?
מתי החלטנו שטוב לנו לקנות את שירותה של פרוצה מאשר להשקיע ולברוא אהבה של ממש?
מתי שכחנו שדבר אינו מובן מאליו?
מתי שכחנו את הנעימות?
מתי שכחנו את הטוּב?
מתי שכחנו לאהוב?

 

כיוון שלימדו אותי שיאוש הוא לא לנו, יש לי תקווה.
ואני מאמין שעל ידי דוגמה אישית, אפשר לשנות.
אני לא יודע איך ללמד הודיה.
אני יודע להרגיש אותה, לחוות אותה ולתת לה מילים. את זה אני עושה ואני מקווה שזה ידביק גם את הקרחונים, את הקוצניים, ואת אנשים הפח שהלב שלהם נעלם מהם.
ואולי הוא נעלם כי מרוב שפוחדים שהוא יפגע, הם שכחו אותו וכך אין לאיש גישה אליו. כמו שטינה טרנר האגדית שאלה: מי צריך לב אם לב יכול להשבר?

 

אני זוכר חיים אחרים.
אני זוכר עולם שבו למרות הסיכון בפגיעה, הלב לא נזרק לאיזו קופסת נעליים ישנה שנכנסת לארגז שננעל ואין איש יודע לאן המפתח נזרק לאחר שהוא הועלה לבוידעם.
לי זה נותן תקווה.
ואותי זה ממלא בכבוד עצום לכל אלה שאין להם זכרונות ועדיין חיים כאן ואפילו מוצאים את היכולת לחייך.

 

האם לימדו אותך שהודיה היא הכישוף שמספר לבריאה שאת/ה מוכנ/ה לניסים בחייך?

 

אני מדה לך שקראת עד כאן ומאחל לכולנו שננשום ונקווה ונודה.

כן - שנודה.

וכמובן - שלעולם לא נפסיק לאהוב.

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload