מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

בוא

15/7/2019

 

טוב טוב אני מניף דגל לבן בכניעה מוחלטת וידיי מונפות למעלה בתבוסה מלאה.
אני אחד מאלה שלמול העיניים המדהימות של אחת הנשים היפות בעולם (אפילו הייתה מלכת יופי עולמי), וויתר על הרבה ממהות הסיפור.
מדובר בסרט "אדונית התבלינים" בו שיחקה השחקנית שיופיה עוצר נשימה, אישואריה ראי, בתפקיד ראשי. רוב הנשים שבחיי לא אהבו את הסרט כי כל העניין בספר שעליו הסרט מבוסס (שהוא באמת הרבה יותר עמוק ומרהיב מהסרט... אוי כמה שהיא יפה - הכל נמחל - הכל!), היה שגבר צעיר ומצליח מתאהב באישה זקנה מיסטית וזה באמת עניין מאוד מיוחד ונכון - לא ללכת בעקבות הקסם של הצורה. ואני ועוד מספר גברים שאני מכיר, שבויים בעינייה המכשפות של ההודית המהממת ונראה שאין בנו, בגברים, כל יכולת לעמוד מולן ואנו נכנעים עוד לפני שאפילו ניסינו ל... אין לי אפילו מושג מה היינו יכולים לנסות.
אז אני כנוע במוחלטות ובגמירות שלמה אל מולה.
ומה פתאום אני מעלה באובות סרט/ספר (עשו לכן/ם טובה: קודם כל צפו בסרט ותהנו ורק אחר כך קראו את הספר ותגלו את מצולותיו - יהיה לכן/ם יותר נעים ככה) מ 2005?
ובכן - גיליתי שאותה שחקנית/מלכת יופי של הודו ושל העולם כולו/עיניים מושלמות, שיחקה בעוד מספר סרטים וממש לא מזמן "נפלתי" על סרט בשם:
Guzaarish – גוזאאריש.
גם הסרט הזה לא מאוד חדש והוא דובר הודית ואנגלית וניתן לצפות בו באינטרנט עם תרגום לאנגלית.
היא - המופלאה ביופייה, משחקת בו בתפקיד ראשי אחות אשר סועדת איש צעיר שהיה קוסם אחיזות עיניים מהולל ומפורסם, שבתאונה (לקראת הסוף מסתבר שהתאונה הייתה בעצם משהו אחר לגמרי) טרגית הפך למשותק מצווארו ומטה. היא חייה בביתו וסועדות אותו למעלה מעשור ואז הוא מגיע למסקנה שהוא מבקש המתת חסד. כיוון שהחוק ההודי אינו מאפשר זאת, הוא פונה אל בית המשפט בבקשה לאפשר לו את בקשתו ומנסה לעורר את דעת הקהל לעזרתו.
אז זהו סיפור המסגרת של הסרט. כיצד הוא מסתיים - לא אספר כדי להשאיר מידה של מתח לאלה שיבחרו כמוני לנדוד בעקבות היפהפייה אל תוך מלל הודי ותרגום לאנגלית. ומה שמרתק בסרט זה הוא לראות את ההבדלים בתגובות האנשים אל האיש הנכה המתחנן להפסיק את סבלו:
אלה שבעבורם הוא רק אדם, הוא רק עוד אזרח, הוא איזה סמל להשרדות וכו' - כל אלה מגנים אותו ומנסים "לשים רגליים" לבקשתו למיתת החסד.
ואולם אלה שבאמת קרובים אליו ואוהבים אותו ואפילו אמו - מתחננים לאפשר לו את בקשתו.
ללא ספק - מבדק מופלא למי באמת אוהב את האיש, ולמי רק משתמש בו או מתבצר בדעותיו מבלי להניח ללבו שלו חריץ קטנטן דרכו אפשר לשמוע אהבה.

הסרט הזה הולך איתי כבר ימים לא מעטים.
לא מעטים בכלל.
ההגדרה השאמנית לאהבה על פי אבן אדומה מנוקדת - השאמן המדריכה אותנו כאן במרכז אומטה היא: "להניח לעצמי להיות, מספיק, כך שאני יכול להניח גם לאחרים להיות".
בעבורי זוהי הגדרה מושלמת.
כל אחד מאיתנו מבקש באמת להיות הגרסה הכי אוטנטית של עצמו. כל אחד מאיתנו מבקש להיראות באמת ולהיחגג באמת כפי שהוא בגרסת האמת ובלי המסכות והנסיונות להתאים ולרצות.
ובעיני אהבה באמת, היא היכולת לחבק מישהו מבלי שהוא צריך לנסות להרשים אותי או לספק בעבורי את מה שאני רוצה.
לחבק ולחגוג מישהי רק בגלל שהיא היא. וזהו.

כל כך הרבה מאיתנו מוותרים על אהבה ומשלמים אותה בתמורה לקבלה.
אנחנו עוטים מסכות ומאמצים התנהגויות רק כדי להיות מקובלים במעגלים שנראים לנו חשובים. ואז הכל מתחיל להדרדר - אנחנו עוטים את "מסכת הקבלה", מתקבלים למעגל, ואז האנשים שסביבנו הם האנשים ששמחים במסכה וחוגגים אותנו רק כשאנחנו היא. זו כמובן לא האמת שלנו ואנחנו בעצמנו, לא באמת נחגגים ולא נראים או רצויים. אין לנו אהבה, אנחנו לא באמת אהובים ואנחנו מתחילים להנמק תחת מסכת הקבלה שאנו כל כל מעריכים. מבחוץ הכל נוצץ ומבפנים הכל כומש ונובל.
ואז קורה המצב המוזר הזה, שהכל טוב בחיינו ורק מבפנים ישנה אפילה ודכאון וחוסר מרוצות ואין לנו אפילו מושג למה.
כן - מסתבר שמסכות לא חוות אושר - רק הנשמה שהיא אנחנו חווה אותו.
ומה קורה ברגעים שאנחנו מנסים להסיר את המסכה?
אנשים אומרים שאנחנו משתגעים, שאבדנו את הצפון, שאנחנו עוברים איזו פאזה, ש:"מה הבעייה שלך? הרי יש לך הכל, והכל בסדר"

בילדותי ובנערותי הייתי הליצן של הכיתה והילד הטוב וה"בסדר" של המשפחה - זו הייתה המסכה שלי.
ככל שהתבגרתי הרגשתי את האופל שמוחץ אותי מבפנים. לא ידעתי מה קורה אבל ידעתי שלא טוב לי ובי.
אני זוכר שבאחת מהפעמים שיצאתי מהבית כי הייתי צריך אוויר ונשימה ומרחק מהאנשים הללו שרצו שאהיה המסכה ולא ראו אותי בכלל, מצאתי מקום בו עמד להסלל כביש חדש (במקום שבו פעם היו פרדסים יפים) והונחו בו טבעות בטון ענקיות. נכנסתי לתוך אחת מטבעות הענק הללו ובכיתי. כמובן בשקט - שלא יראו ושלא ידעו. ואז הלב שלי התחיל לצעוק בתוכי מילה אחת שוב ושוב: "בוא". "בוא" הוא הדהד בתוך הנוף הפנימי שלי ונזרק בתוכי ממקום למקום. "בוא" הוא זעק בין הקניונים של הבדידות להרים של השממון שהיו בי. "בוא" הוא קרא לדבר שאני לא ידעתי מה הוא, רק הרגשתי אותו ניטרק בתוכי כמו גלים אדירים של כאב שנשברים על הסלעים של החומה שכיסו את הלב שלי. "בוא".
אני זוכר שרציתי גם אני לצעוק בקולי קולות לאותו דבר שיבוא ויראה אותי האמיתי ויאהב אותי באמת - יאהב את אני ולא את הליצן שתמיד צוחק גם כשליבו נשבר מבפנים, יאהב אותי אני ולא את זה שעושה הכל בסדר ונכון ולפי מה שצריך גם אם זה מקצץ בתוכו את כל הכנפיים.
לא העזתי לצעוק.
אני זוכר שמבעד הדמעות שטלטלו את גופי בשקט בתוך הבטונה הענקית, העזתי רק ללחוש. לחשתי "בוא", לחשתי הזמנה או אולי זימון או אולי איזה לחש מכושף או אולי בעצם רק תקווה אחרונה שהצליחה להשאר שם בחיים בינות לכל הנסיונות לחייך חיוך מפלסטיק שמשאיר אותי לא לבד.

אחרי שהשתחררתי מהצבע, הוא בא.
הכוח הזה לקרוע מעליי את המסכה.
הוא בא ואני נתתי את עצמי אליו לגמרי.
נתתי לו לסחוף אותי אחריו בכל תחומי החיים: בלבוש, במיניות, במקומות הבילוי, באהבה, ויותר מהכל במציאת הנתיב הרוחני ודרך הנשמה. עליתי על איזה כביש ראשי - לא! עליתי על טיל של כוח אדיר שהתמסרתי לו וזרקתי מעליי את כל המסכות שהייתי יכול.
איזה מבדק אדיר וענק ומדוייק זה היה - מבדק למי אוהב אותי, ומי אוהב את מסכות שלי.
חברים התאיידו ממני והלאה, בני גרעין ואנשים מהצבא נעלמו, חברי משפחה הפכו שקופים וכמעט לא שם, מקום עבודה התרסק, מקום מגורים קרס, תזונה הוחלפה, בגדים השתנו, מקומות בילוי ומה עושים בשעות הפנאי - מתו ונולדו חדשים במקומם, והמדהים מהכל - היו אנשים חדשים בחיי שראו אותי - אותי ולא את הליצן, אותי ולא את הבסדר, אותי ולא הצגה - ואהבו את זה.
סוף סוף הייתי מחובק באמת - לא בגוף אלא בעומקים שלי.

השנה מלאו לי 50 שנים ואני מגלה שככל שאני מתבגר, פחות מעניינות אותי מסכות.

ככל שהשנים עוברות, יותר קל לי להסיר עוד "משחקים" ולהיות אוטנטי עם עצמי, ואני מגלה שיש שם כאלה שאוהבים ורוצים את האמת שהיא אני. בשבילי זו אהבה.
היום יש לי משפחה חדשה לגמרי - משפחת נשמה של ממש.
יש בחיי גם אנשים איתם אני בקשר חברי מופלא.
וכל אלה מפעם שבעבורם "ירדתי מהפסים", המשיכו על הרכבת שעליה הייתי פעם למקומות שאין לי מושג מהם ואני מאחל להם רק טוב, ואילו אני פרשתי ופורש את כנפיי האור שלי ועף עם עוד כאלה שירדו מהפסים ואוהבים לאהוב באמת.

אני אוהב נשמות ולא אנשים.
אני אוהב נשמות ולא את הגופים שהן בחרו להן.
אני אוהב נשמות ולא את הציפיות שלי מהן.
אני אוהב נשמות ולא מסכות.
לשמחתי אני מוקף בעוד כמוני ואני מאחל לך את החוויה הזו גם כן - לחוות אהבה שאוהבת אותך באמת.

אני אוהב אותך.

 

 

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload