מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

צלמיות של פעם

22/11/2019

בהתחלה היינו נוודים.
הלכנו בעקבות החום ואחרי האוכל.
כשהיה מה לאכול – אכלנו, כשלא היה – רעבנו. כאשר הגשמים היו עזים, איבדנו את החלשים שבינינו או את אלה שפשוט עשו צעד לא מחושב אל תוך הבוץ והסחף. כשהייתה בצורת ושנה שכונה במיוחד – זה היה הקשה ביותר.
כך היינו – אנחנו והטבע.

 

ואז, לאט לאט, החל לקרות דבר ששינה את חיינו – ראינו שהעולם הסובב אותנו מאוד דומה לנשים של השבט. הנשים יולדות ילדים – רק הן יולדות – אף אחד מהגברים לא עשה שאת – וגם האדמה שסביבנו יולדת את העצים, את המים ובכלל את כל שהיה לנו – הפרוות, האוכל, הענפים מהם בנינו מחסה, ואפילו האש.
ועוד דבר – הנשים יוצרות מתוכן מזון – מהחזה שלהן נובע אוכל לתינוקות. מעולם לא היה גבר שהיה יכול לעשות זאת. וגם האדמה מזינה אותנו. תמיד – רק האדמה הזינה אותנו.
מתוך הגילוי הכל כך שורשי ועמוק זה, השבטים החלו לקרוא למה שסבב אותם, שילד אותם ואת כל שהיה ושהזין אותם: "אמא".

 

לא סגדנו לה, כי לא היינו דתיים ולא מצאנו כל צורך להשליך אחריות על אחרים.
אהבנו אותה – היא הייתה סביבנו והייתה לנו אמא ואנו היינו הילדות והילדים שלה.
חגגנו אותה בימים המיוחדים והקדושים שלה, כמו היום הארוך ביותר בשנה או הקצר ביותר, הנחנו במקומות שבהם הרגשנו אווירה מיוחדת, מנחות של פרחים, שהיו בעבורנו תכשיטים של יופי וצבעוניות בעולם, ורצינו, כן, יותר מהכל, רצינו להיות איתה בתקשורת.
ואולם, מסיבות שאינן ידועות לי עד היום, מעולם ותמיד היו כאלה שהצליחו לשמוע את אמא והיו כאלה שלא.


הראשונות שיצרו איתה קשר היו השאמן – נשים מופלאות ששמעו אותה בפכפוך הנחל, ראו את מסריה במעוף להקות הציפורים ואולי זרקו כמה אבנים מיוחדות בתוך עיגול שציירו על החול והניחו בתוכו כמה שערות, והאבנים יצרו תבניות שהן ידעו לפענח.
וכך, הנשים המיוחדות הללו – השאמן - היו הראשונות שהיוו חולייה מחברת בין השבטים לבין אמא.

 

ולאט לאט, רצינו משהו שיהיה לנו מוחשי יותר בחיינו לגביה ושיעזור לנו, אלה שלא היו שאמן, ליצור קשר. אפילו אם הקשר יהיה חד צדדי – כלומר שאנחנו נדבר ואותה לא נשמע, אפילו שכך, רצינו להתקרב יותר אליה – אל אמא ואל היכולת שלנו לגעת בה בצורה אינטימית ואישית יותר. מובן שבעבור השאמן לא היה צורך בכלי כלשהו כדי לעשות זאת – הן חוו (ויש כאלה שעד היום חוות זאת) אינטימיות של ממש עם אמא - אמא אדמה, אולם האחרים היו זקוקים לכלי גשמי שיעזור.

 

וכך נולדו הצלמיות הראשונות.

 

הן בהתחלה נחרטו וגולפו מעץ, מאבן, משנהב ומעצמות. הן היו סמלים אשר נתנו לאמא שלנו צורה. כיוון שהיא הייתה אמא, היא סומלה על ידי הגוף הנשי שהכרנו. במיוחד היו חשובים הירכיים והווגינה – המקום הקדוש ממנו חיים נובעים, והשדיים – מקום ההזנה והשפע. הראש היה פחות מעניין כי זה לא היה פסל של אישה מסויימת – זה היה סמל של אמא - אמא אדמה – האמה הגדולה של כולנו. והיא - אין לה פנים מסויימות.
כשהשבטים גילו את החרס, צלמיות החלו להיות מיוצרות גם מהחומר הזה – אדמה של ממש -  שאיפשרה הרבה יותר עיבוד ודיוק ועיצוב.
והיו לנו צלמיות שונות ומגוונות:
צלמיות ללידה אותן החזיקו הנשים בטקס הקדום, המסוכן והקשה ביותר שאי פעם נערך על פניה של אמא אדמה – טקס הלידה. היו גם צלמיות ללידה שהיו של המיילדות. את הצלמיות הללו היו מברכות ומורחות בשמנים ובמים מבורכים ומניחות סביב היולדת כדי לבקש את נוכחותה ועזרתה של האם הגדולה בטקס המופלא הזה.
היו צלמיות לעידוד פריון אותן נשאו על עצמן נשים שהתקשו להרות.
היו כאלה שייצגו את השפע ושהיו מונחות על המזבחות כדי לבקש ולהזמין צייד טוב, אסיף שופע ומזון לחורף שלעולם היה תקופה מאוד מאתגרת.
היו צלמיות לאהבה, היו צלמיות להעצמה ושעזרו במקרים של פחדים, והיו צלמיות של מעמד אותן נשאו על עצמן בדרך כלל המנהיגות וזקנות השבטים השונים.
היינו אוחזים בהן בשעת לחץ או צרה ושואבים כוח מהסמל שעזר לנו להתחבר לעולם שסביבנו - לאמא - ולדעת שהכל בטוב.
היינו מלטפים אותן בחום כאשר הרגשנו מבורכות מסיבה כזו או אחרת.
היינו נותנות אותן כמתנות לבנות שרק קיבלו את הדם הראשון שלהן או לבנים שיוצאים למסע הצייד הראשון.
אהבנו את הצלמיות שלנו – את החיבור הסמלי הפיזי לעולם שסבב אותנו – לאמא שאהבה אותנו – לעצמנו מהצד הטוב שלנו.

 

ואז, גלגל הזמן התגלל הלאה ונבראו בעולם הזה אלים.
ומשרתי האלים לקחו את הצלמיות שלנו והפכו אותן לדבר אחר לגמרי. הם שברו אותן, שרפו אותן, הטביעו אותן בביצות וריסקו אותן תחת פטישים כבדים ותחת לחשים קשים מנשוא.
ואנחנו נותרנו בלי הקשר הפשוט והמופלא כל כך לאמא.
דרך מופלאה לשלוט באנשים: פשוט מנתקים אותם ממקור האהבה והשפע והחיים שלהם.

עברנו אתגרים בתקופה הזו.

והנה הגלגל מתגלגל שוב ואנו נזכרות ונזכרים באמא ובאמא אדמה ובצלמיות שפעם היו לנו מקור של אור וחום ותקשורת איתה.
והידיים שלנו שוב חורטות בעץ ובעצם ושוב מכיירות בחימר ובאדמה ובבוץ, והצלמיות חוזרות אל חיינו ושוב הן מזכירות לנו את קדושת הנשיות מביאת החיים ויוצרת השפע, ושוב אנחנו מתחברות דרכן לכוח הקדוש של הרחם ולעוצמה המופלאה של השדיים, ושוב דרכן אנחנו נזכרים שאמא אדמה היא לא משאב שיש לנצל עד תום ללא ספקות או היסוסים אלא אמא אוהבת – יישות של ממש שאוהבת אותנו ושרוצה מאוד להיות עמנו בקשר, ושוב הצלמיות תלויות על צווארינו, ניתנות  כמתנות, ומעטרות את הבתים ואת מקומות הקדושה שלנו.
אנחנו אולי כבר לא נוודים, אולם בלבותינו אמא שוכנת לבטח, והצלמיות שלה מזכירות לנו מה חשוב בעולם הזה.

 

ואנחנו חוזרות.

 

אני אוהב אותך.

 

Please reload

פרפר מברזל

December 4, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload