מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

פרפר מברזל

4/12/2019

לפני יומיים ראיתי פרפר מברזל.
לומר את האמת – זה כיווץ אותי מבפנים.
מתחת לברזל עוד אפשר היה לראות את הכנפיים העדינות והצבעוניות. הן היו מהוהות, הן היו נרעדות וכבר ממש לא מה שהיו כשרק יצאו מהגולם.
ובקצוות שלהן כבר הייתה חלודה שעיכלה וכרסמה בהן.

 

כך – המלצרית הגיעה ושאלה אותי בנחמדות של מלצריות מה שלומי.
עניתי ששלומי טוב ומתוך נימוס וגם התעניינות אמיתית באישה הצעירה כבת ה 25 עם תלתלים שחורים שקופצים סביב פניה בנעימות, שאלתי לשלומה שלה.
היא נעצרה פתאום – מעט מופתעת – כנראה לא הרבה לקוחות שואלים אותה לשלומה, וזה תפס אותה מעט לא מוכנה, אולם היא התעשתה במהירות וענתה "עדיין מחייכת".
הכיווץ קרה במיידיות. כיווץ כזה שקורה שמשהו חמוץ מאוד מוצא את הדרך אל הפה, אלא שהוא לא הגיע לפה אלא הגיע ללב, והוא לא היה חמוץ אלא מר. מר וקר ונוקשה ומכאיב.
גם אני כמוה, התעשתתי במהירות ואמרתי שחיוך זה הרבה ושיש בעולם הרבה שאין להם חיוך. היא הסכימה במילים מאוד שקטות, ועברה לקווים קורקטיים יותר ובקשה לשמוע את הזמנתי.

 

וראיתי אותה.
ראיתי את הצבעים שכבר בגיל צעיר כזה, כבר מזמן נמסו ממנה והלאה. אולי מאכזבות, או אולי מפגיעות, ואולי משברונות לב.
ראיתי את הברזל מכסה את העדינות שהיא, את הכוכבים שאני בטוח שפעם זרחו בעיניה, את העדינות והחן שהיא הייתה בעבר לבטח, והיום היא שורדת ומצליחה אפילו לחייך.
ופתאום, אני, שמאוד מתגאה ביכולת שלי לראות אנשים מעבר למסכות שלהם, פתאום לא הייתי בטוח בכלל אם החיוך הוא אמיתי או אולי גם הוא חלק מתהליך ההתברזלות של הפרפר המופלא שעמד לידי, והוא מושם על הפנים כי צריך, כי אין ברירה, כי זה השביב האחרון של האור שעוד נותר בה שאולי אולי אולי, להיות פרפר אמיתי בעולם – יש לזה סיכוי ממשי.

 

השארתי לה טיפ גדול.
לא כי אני חושב שאיזה סכום של כסף (ולא חשוב כמה) יש לו הכוח לעצור את התהליך של ההתברזלות של הפרפר או אולי אפילו לשחרר את הפרפר לגמרי מהחלודה והכובד, ולא כי חשבתי שהכל יגיע אליה – הרי הטיפים מתחלקים... רציתי לעשות משהו נעים בעבורה, רציתי שהיא תדע שראיתי אותה, רציתי שרק לשבריר של רגע יהיה לה חיוך שהוא בטוח בטוח בטוח אמיתי, רציתי לתת אור לפרפר שמתחת למעטה הברזל.
ומאז אני מסתובב עם המרירות הזו בתוכי ומנסה לזהות מה הוא הדבר שיש לו את הכישוף הנורא הזה – הכישוף שהופך פרפרים לברזל.
וככל שאני הופך בדברים עוד ועוד, אני מגלה שיאוש הוא הדבר. יאוש הוא האופל שמחזיק בתוכו את הכוח הנורא הזה שלוקח יישויות עדינות, צבעוניות יפהפיות ובעלות עוצמות אדירות של יציאה מתוך גלמים, והופך אותן לברזל כבד, חלוד, מתפורר, ושאין בו כל דבר שיכול לעוף בחופשיות בעולם הזה ולשתות צוף.
כן – יאוש הוא הדבר.
אינני יודע מה אותה מלצרית עברה בחייה עד ששלומה הוא "עדיין מחייכת", אני רק יודע שזה היה צריך להיות הרבה, וכואב, ואולי אף מייסר ושובר לבבות.
אנחנו חיים בתרבות חולה מאוד, לדעתי.
תרבות ששכחה את האדמה הטובה ובוחרת לה לטעת שורשים באדמה מורעלת ורצחנית.
במקום שניטע את שורשי עץ החיים שלנו באדמה ערכית שמלמדת שאושר הוא ערך ואפילו ערך חשוב, שיודעת שאהבה היא דבר ששווה להתאמץ בשבילו ואפילו לקחת סיכונים רבים כדי לחוות אותו, ושדוחפת אותנו להיות הכי שאנחנו יכולות/ים להיות אנחנו ולא מנסה להפוך את כולנו לאותו הדבר ולזהים, במקום כל אלה - התרבות מלמדת דברים אחרים. היא מלמדת ציניות ופחד שאין לו קצה. פחד מלהפגע, פחד מבדידות, פחד ממה שיגידו עליי, פחד ממיוחדות, פחד מלהיות עם מישהו, פחד מלהיות בלעדיה, פחד מחושך, פחד מאמא אדמה, פחד ופחד ופחד ופחד וכמובן גם אלימות שהיא בתו הבכורה. ואין הודיה (כי אין על מה) ואין כבוד (כי אין על מה) ואין חגיגה שלי או של האחר/ת (כי אין על מה) ויותר מהכל – אין אהבה. הו אמא גדולה של כל העולמות – אין אהבה. אין.

 

ואין כל פלא שמתוך כל אלה יצמח עץ מיואש שפירותיו עקרים, פרחיו חיוורים, ענפיו נשברים ונסדקים כל כך בקלות ושירו בעולם הוא אלים וחומס ולא איכפתי. ואין כל פלא שהפרפרים שבו הופכים לברזל.
לברזל.
ונופלים מהפרחים, כבדים, רצוצים נפשית, ומיואשים מהחיים אל האדמה המורעלת, הקרה כל כך, והקשה.

 

אני זוכר שלפני שנים רבות, בשירות הצבעי הקרבי הסדיר שלי, שירתתי בלבנון ביחד עם גרעין של עולים חדשים. אני והחבר'ה שלי היינו בני 18 ואילו הם היו בשנות ה 30 ומעלה שלהם.
ואני זוכר ששמעתי אותם מדברים בינם לבין עצמם על שעכשיו ברור להם למה הצברים הישראלים כל כך מלאים בקוצים – אם בגיל כל כך צעיר ועדין, הם חייבים להיות עדים ולעשות מעשים כל כך קשים – וודאי שיהיו מכוסים בקוצים דוקרניים. הם לא הצליחו להבין כיצד אנחנו עומדים בכל מה שקורה איתנו וסביבנו בכלל.

 

כן – עולם של מלחמות הופך פרפרים לברזל גם כן.

 

ומה יעמוד לנו אל מול הייאוש?
מה יחזק אותנו אל מול המלחמות?
מה יעזור לנו בהתמודדות עם ההתברזלות שלנו ועם ההפיכה של הכנפיים שלנו לחלודה?

 

אני מאמין שהתשובה היא שינוי ערכי.
ערכים נכונים הופכים כל אדמה מזוהמת לאדמה פוריה וטובה.
האם קל לשנות ערכים?
לא!
האם זה אפשרי?
כן.
האם זה הכרחי?
רק אם רוצים להיות פרפרים של ממש בעולם הזה.
ואני מציע ספירלה משולשת של ערכים שכדאי להתחיל איתם:
הודיה – למצוא על מה להודות ולהודות.
שמחה – למצוא את מה בחיים אפשר לחגוג ולשמוח בו.
אהבה – להעז לאהוב. לקחת אוויר ולצלול אל תוך המים הסוערים הללו של אהבה ולהסתכן בדחייה.
והכי חשוב – בלבה של הספירלה המשולשת תמיד לזכור תקווה. וההגדרה השאמנית שקיבלנו לתקווה מהשאמן אבן אדומה מנוקדת היא : "תקווה זה הרעיון שיכול להיות אחרת."
זה יכול להיות אחרת.
אפשר להסיר מעלינו את הרזל.
אפשר לנו לפרוש כנפיים צבעוניות.
אפשר לנו להיות באור, בחיוך שמתבטא אפילו בעיניים, ובאהבה.

 

אני מקווה, מלצרית יקרה שאיני יודע את שמך, שאת קוראת את הדברים, ומקווה שאת יודעת שראיתי אותך – כן יש בעולם לפחות מישהו אחד שראה אותך ושאהב את שראה.

 

בהצלחה לכולנו.

 

אני אוהב אותך

 

Please reload

פרפר מברזל

December 4, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload