מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

add small.jpg

גבעת המרפא
מתוך הספר "ההסטוריה הנשית הנשכחת של ארץ ישראל 2

הקשב היטב, על גבעת המרפא אני יודעת כיוון שבמהלך חייה של מורתי האהובה, השאמן שמש שחור, יצאנו לשלוש מסעות של עלייה לרגל. כך הוא הדבר - על כל שאמן, כל הולכת בין עולמות, כל רואה באפלה ושרה סגולות, לעזוב את השבט עליו היא פורשת את לבה, וללכת אחרי קריאתה של אמא אדמה הטובה. קריאה למסע שבו אנו נוגעות במקומות מבורכים ומקודשים, מסע שבו אנו לומדות טוב יותר את עצמנו ואת הקשר שלנו לאמא אדמה המבורכת אשר היא מקור כל כוחותינו, מסע שבו אנו מתעצמות, מתבגרות ומתמלאות בכוחות רבים אותם נוכל לתת אחר כך לשבט.
באחד משלושת המסעות הללו, לקחה אותי מורתי האהובה אל ההר המקודש ואל מקומות מיוחדים אשר עליהם הוא שומר. אחד ממקומות אלה הייתה גבעת המרפא.


והקשב היטב עוד, ילדי, כדי לדעת מה היא בדיוק הגבעה הזו, עליך למתוח את תפיסתך על החיים כאן, לפתוח את ראייתך לגבי מי באמת משפיע על החיים וכיצד, ולא לנסות להכיל את ידיעות עברך על המילים שאני עומדת לשפוך אליך כעת.
ישנם בבריאה שלנו כאלה שהם מאוד זקנים.
לא זקנים כמוני או כמו המורה הטובה שלי שחייתה שנים יפות.
זקנים שהם אפילו קדמוניים, ובעבורינו אפילו בראשיתיים.
כאלה אשר התבוננו בלידתה של אמא אדמה ואפילו בהגחתו של השמש שלנו לעולם בעודם כבר זקנים ויודעי חיים רבים מאוד מאחוריהם.
אלה, הקדומים הללו, פועלים מתוך ידיעה ומניעים שאנו לעולם לא נדע. מדוע הם בוחרים לעשות כך או אחרת - אין לנו, אנשי האדמה הפשוטים, כל דרך לדעת. נותר לנו רק לדעת שמידי פעם אותם כוחות נשגבים בוחרים לגעת בעולמנו ולשנות אותו ובו. לעיתים הם אף נוגעים באנשים ממש ולעיתים רק באדמה. יש ונגיעותיהם מרעידות את העולמות ומביאות חורבן וסוף ויש והתערבותם בחיינו מחייה ונותנת אפשרויות של אורות רבים.
לעיתים כך ולעיתים אחרת.
שחרר מעליך רעיונות של אלים כאלה ואחרים והנח לנשמתך לזכור את שהיה לפני האמונה הצעירה והמבולבלת הזו. הנח לעצמך לשקוע אל המחשכים של הזכרונות ואז תשמע את האמת מהדהדת ממילותיי שלי אליך וסודות רבים יחשפו אל מול עינייך ובתוכך תהייה שלווה. 


בראש הגבעה היה אוהל עורות שחוברו ביחד ונמתחו על עמוד שהיה תקוע באדמה.
בצילו של האוהל ישבה המרפאה.
שמה היה עין ירוקה והוא ניתן לה עם לידתה כיוון שעינה הימנית אכן הייתה ירוקה. ירוקה כמו הטחב שעל העצים הזקנים. ירוקה ומכושפת. אני זוכרת שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה ראיתי עין שכזאת. יותר מאשר הצבע המוזר, היה בעין הזו משהו שמשך אותי אל תוך מעמקים שידעתי שאם אפול לתוכם, הסיכוי לשיבה יהיה דל מאוד. אני זוכרת שעלתה בי מחשבה, או יותר נכון שאלה, האם מורתי שלי העוצמתית והאדירה, האם היא תוכל להעלות אותי מתוך המצולות אליה העין הירוקה הזו עלולה להטיל אותי.
נכנסנו אל מתחת לעורות וישבנו ממול המרפאה.
סביב עיניה היה מרוח בוץ שחור וכך גם סביב פטמותיה הורודות.
היא הגישה לנו מעט מים וברכה אותנו בבואנו אליה.
גם מורתי שלי ברכה את האישה המוזרה ושאלה האם היא כאן בבדידות על הגבעה שקורנת אורות זהובים בעוצמה כה אדירה.
עין ירוקה סיפרה שתלמידתה הלכה להביא עוד מים מהבאר הקרובה וודאי תשוב עם בואה של הלילה השחורה.
כאשר שאלה במה תוכל לעזור לנו שהרי אם הגענו אליה, ודאי אנו זקוקות לרפואות, ענתה לה שמש שחור האהובה שאין לנו צורך בריפוי, אולם נודה ממעמקי רחמינו אם תוכל לספר על מעשיה שלה ועל המקום הקסום שבו אנו נמצאות.
המרפאה בחנה את מורתי בעיניה החודרות ואחר כך זרקה גם מבט חטוף לעברי, נשמה עמוקות והחלה לדבר  כנראה דבר בתוכה החליט שאנו ראויות למילים שלה ולידיעות אותן היא מחזיקה בתוך עיניה המכושפת כל כך. מתוך מילותיה שלה, יודעת אני על הגבעה ועל הקדושה הרבה אותה היא מגלמת מתוך לידתה, מתוך סיפוריה, מתוך היותה בעולם.
אז, בוא ואספר את הדבר. הקשב היטב, ילדי, הקשב ולמד:


בקדמוניות הקדומה ביותר של אמנו האדמה המבורכת, הגיעה אל הגבעה הפשוטה הזו היד.
יד זו, היא אחת מהזקנות שחולמות כוכבים ומחייכות אל הזמן בעצמו בעודו חולף על פניהן בעצלתיים. היא מאלו שלעולם לא נדע את בחירותיהן ורק נודה על שהן בוחשות בקדרת חיינו.
יד קדושה זו הגיחה אל הגבעה מתוך עשן שחור שנזל מתוך שמיים צלולים בתכול אינסופי במרכזו של יום קיץ. מתוך העשן השחור היא פסעה אל עולמנו עטופת גלימות כבדות שצבען כצבע השמיים רגע לפני האורות הראשונים של שחר. ידה הטובה אשר צפורניה הם אבני כוכבים בוהקות בסגול - קריסטלים של ממש - הונחה על האדמה בעודה מתכופפת קלות ולוחשת מילים שאין לנו, בני האדם הפשוטים, היכולת לדעת, להגות ולשרוד את אמירתן.
מילים אלה ונגיעתה המושלמת משכו מתוך לבה של האדמה, שאז עוד הייתה צעירה ביותר, כוחות רבים. כוחות עצומים, כוחות של ריפוי מקודש. כוחות אלה נענו לקריאה, אמא אדמה הטובה נעתרה גם כן ובראש הגבעה נולדה ביופי מושלם מזרקה מקודשת ומופלאה של מרפא.
כאשר תמה הלידה, שחררה היד את מגעה והזדקפה, אז הניפה את שתי ידיה אל על וצפורניה הסגולות בוהקות וקורנות את אורן אל כל כיוון בעוד השמש קורן עליהן בשיאו כדי שבוהקן יגבר ויגיע למרחקי מרחקים, ושרה.
שירה היה יופי מוחלט. הוא היה קדושה בניגון. השיר היה שיר של התחלות חדשות. ניגון של ברכות. יותר מהכל - השיר היה כישוף של זימון לאלו אשר בוחרות בחירה אחת בחייהן - להיות לשירות המרפא. אלו אשר יקדישו חייהן למקום ולמזרקתו. אלו אשר בעיניהן העומקים של לב מעיין המרפא אותה כרגע ילדה.
כאשר תם השיר המקודש של הענקית והקדומה, היא פסעה במורד הגבעה ובכל צעד הפכה לעשן שחור אשר התמר בתום מספר צעדים אל עבר השמיים ונעלם.


שנים רבות עמד המקום בבדידות עד שהגיעה הראשונה שנענתה לקריאה. היא הגיעה מבלי לדעת מה היא עושה ומדוע היא כאן. כיוון שהקריאה היתה חזקה לה במאוד אולם תבונתה לא הייתה יכולה לפענח אותה ולדעת את פשרה, זרעה במקום כמה זרעים של עץ זית, וישבה על הגבעה כשהיא מטפלת בזרעיה עד ששנותיה הסתיימו והיא הותירה את גופה בקרבת השיח הקטן בעודה עוברת עם המיילדת הגדולה דרך השער האחרון.


שוב שנים רבות חלפו והשיח ניזון מגופה של זו אשר נענתה לקריאה רק לא ידעה למה היא נענתה, וצמח וגדל והרחיב את ענפיו והפך להיות עץ זית עב גזע ורחב צמרת מאוד.
כיוון שהיה עץ בודד על גבעה וסביבו לא היה עוד עץ כמוהו, עוברי אורח ונוודים מצאו בו עניין וישבו לצידו בעוברם במקום.
הם גילו כי כאביהם ותחלואיהם נעלמו עם היותם במקום וכך החלה הגבעה והעץ להיות ידועים כמקום מקודש של מרפא וברכה.
לבסוף הגיע חלום משותף לשלוש עשר השבטים הגדולים שהיו אז, והם הגיעו בתהלוכות אל המקום כדי לברכו ולהודות לאדמה הטובה על היותו בחייהם.
כל שבט נשא עמו מוט עץ חקוק בסמלים מברכים ובדמויות מקודשות, והמוטות ננעצו באדמה סביב עץ הזית הטוב ויצרו סביבו טבעת מבורכת.
השבטים שהמחליטות שלהן בחרו לשלוח משלחות אל המקום היו אלה:
קִיוּנַה - השבט שחי לצד המעיין המקודשת. מבין אתה ילדי, בזמן ההוא חי רק שבט אחד לצד המעיין ובזמני שלי חיו בו שלושה שבטים. מכך אני לומדת ששלושת השבטים ודאי הם שבטים אחים שנובעים מאותו הגזע ומתפצלים ממנו כענפים.
שַחַח - השבט שהגיע מחופי הים הרחוק מכוסה עדיי צדפים לבנים.
בֶּהָלוּן - השבט שהגיע מהצוקים הצפוניים ונוצות שחורות בשערותיהם.
זַנַן - זה היה השבט הראשון שהגיע מהגבעות שבדרך לים. שני שבטים נוספים הגיעו מהן אחר כך גם כן. רוֹגָלָלִי היה השבט השני שהגיע מהגבעות ושָדַרַק היה השלישי.
חַרוֹזִי - היה השבט שהגיע מתוך היער העבות שהיה סביב מקום הידיעה המקודש ושהגבעה הייתה ממש בפאתיו.
מַנְדַנִין - היה השבט של אלה שנהגו לגלח את ראשיהם לכבוד הלבנה המבורכת בשמיים.
חְטוֹ - היה השבט התשיעי שמצא את דרכו לברך את המקום
אַסַנְדוֹ-בַּרֵם - היה השבט הקדום מכולם - זה ששורשיו נעלמים בערפילי הסיפורים הקדומים ביותר שיש לנו והם הגיעו מהמערות הגדולות.
שָאָלֶם - היה השבט ששלח רק את הזקנות שלו כדי להראות את דרך כיבודו הגדולה. עם הזקנות נשלחו גם שני גברים צעירים לשאת את המוט אולם הם נדרו נדר של שתיקה ומילה לא נשמעה מהם מרגע עזיבתם את מקום השבט ועד לנשימתם האחרונה. רוב הזקנות לא שרדו את המסע אל המקום של עץ הזית הטוב אולם שבע מהן הצליחו לשרוד את המסע. חזרה אל ביתן שבה רק אחת כשהיא מלווה בשני הצעירים הדוממים ובכך כמעט נכחד שבטה. הרי ידוע ששבטים ללא זקנות וזקנים, לרוב נכחדים. לבסוף, הקרבתו של שבט זה לא הביאה להעלמותו - הכוחות הנשגבים מאיתנו דאגו לו ושיגשוגו היה רב.
רַהַטוּ-שֶן-יְיְן - הגיע מפסגת ההר המקודש בעצמו, ואחרון השבטים להגיע היה סוּן שנענה לקריאה והגיע עדוי במסכות עלים מהודרות בתהלוכה שלוותה בתופים ובשירה אדירה של מזמורי הודיה וברכות.
וכך היה המקום זמן לא מועט - אתר מקודש של ריפוי וברכה אליו הגיעו אלה אשר נזקקו לקיסמו הקדום.
המרפאה הראשונה אשר שמעה את הזימון הקדום אותו הניחה במקום היד העתיקה והטובה, הייתה לילה. היא עזבה את הכל, את חייה, את משפחתה, את שבטה ואת הבטחון שלו והלכה אחרי חלום אשר פקד אותה כמעט מיום היוולדה.
היא מצאה את העץ, התיישבה מתחתיו ומיד ידעה את כל קורותיו של המקום - סיפורה השלם של הגבעה נפרש לה.
זו הייתה תחילתו של הזמן הנפלא של המקום. כשהיא מוקפת בעמודי ברכות אליהם נקשרו עורות עם סמלי ברכה או עלים של צמחי קסם או חוטים ועליהן אבנים מקודשות על ידי אלה שבאו למקום כדי להרפא, היא הייתה קולה של הגבעה וידיה של מעיין המרפא שבקעה ממנה ומתוך העץ הטוב. לפעמים היו שם מספר נשים ששמעו את הקריאה ולפעמים רק אחת. במהלך שנים לא מעטות כלל תלמידה החליפה את קודמתה והמקום היה חי, פועם ומרפא בדיוק לפי מה שהן חשבו שהיה חזונה של היד הטובה שילדה אותו.


שנים חלפו והשבטים המקוריים נעלמו כמו אבק שהרוח מעיף ושוכח לאן, המרפאות הלכו והתדלדלו במקום, ופחות ופחות מהן שמעו את הקריאה, ואת העמודים המבורכים לקחו הגשמים, הרוחות ואנשים שהיו זקוקים לאש.
נותר העץ.
שנים רבות נותר העץ בבדידותו ולבסוף, בסערת חורף אדירה אשר שילחה רוחות עזים, ברקים של אש ללא סוף וקרח שנפל בעוצמה אדירה במיוחד, אספה אותו מוות אל ידיה הטובות ויילדה אותו לחיים אחרים.
בתום הסערה, הקריאה הקדמונית נשמעה שוב בלבבות אלו שהיו יכולות לשמוע אותה.
מתוכן רק שתיים מצאו את דרכן אל הגבעה ואל שרידי העץ הזקן שהיו רק כמה שברי גזע שבלטו מעט מעל האדמה - יד אדומה וכפור היו שמותיהן.
הן ישבו לצידו ומיד ידעו את כל העבר של המקום, ממש כפי שקרה ללילה וממש כפי שאני מספרת אותו לך עכשיו.
מהשתיים האלו נוצרה שושלת של מורות ותלמידות של מרפאות אשר היו יושבות מתחת לאוהל על הגבעה ומרפאות את כל שמגיעים אל המקום.
והנה כמעט אחרונת השושלת היא עין ירוקה.
שמו של המקום כבר לא ידוע כפי שהיה ידוע בעבר, אין רבים היודעים על קיומו וברכות לא נקשרות סביב וגם תהלוכות ושירים לא מושרים כאן, אולם המרפאות יושבות באוהלן ומהוות פה וידיים למעיין המרפא המקודשת.
לצערן של הנשים, בימי החורף עליהן לעזוב את המקום שכן כמוהן, שלגים וסערות רבות אוהבות את המקום גם כן ומגיעות אליו רבות, ואוהל אינו מספיק כדי לשמור עליהן מפני ילדותיה של החורף. אולם עם האביב הן חוזרות, מקימות את האוהל ויושבות בו כדי להחיות ולחיות את חלומה של יד הקדומה.


והנה, ילדי, למדת את הסיפור של גבעת המרפא כפי ששמעתי אותו באותו היום מעין ירוקה. אספר שמשם עשינו את דרכינו אל פסגת ההר המקודש וישבנו שם ימים מספר גם כן. פגשנו שם אנשים מיוחדים ואף בילינו לילה במערה מאוד מיוחדת, אבל אלה סיפורים אחרים לימים אחרים

add info.jpg