top of page
logo of umata

מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

את הדגלים ראו כבר ממרחק




את הדגלים ראו כבר ממרחק.

אני זוכר אותם רוקדים ברוח בצבעי הלבן והתכול שלהם. הם היו משולשים ארוכים מאוד ונדמו לי כציפורים מכושפות שנעות בתנועות מופלאות בקצות התרנים שלהם.

הדרך שהתפתלה בעלייה אליהם אירחה מגוון אנשים מאוד צבעוני. באותו יום אביבי הלכתי לצד אישה טורקיה - סוחרת בדים ותכשיטים - אשר צעדה בקלילות מפתיעה לגילה שהיה חרוט בקמטים רבים על פניה לצד עגלת סחורתה. שני חמורים סחבו את העגלה בשתיקה ולבי רק הודה על כך שהאם הקוסמית לא עשתה אותי חמור בחיים הלאה.

לפנינו הייתה משפחה שלבשה לבנים חגיגיים לכבוד ההגעה למקדשה של אשרה הקדושה: זוג הורים שעל גבם צרורות, ושישה ילדים וילדות בגילאים שונים שהתרוצצו סביבם כמו דבורים מזמזמות סביב הכוורת שלהן.

ועוד לפניהם היו עוד כמה שהילכו בדממה בריחוק מה אחד מהשני. אני זוכר שחשבתי שהם וודאי מתפללים או נמצאים באיזה מצב רוחני בעלייתם לרגל הזו.

מאחרינו הייתה שיירה ארוכה שכללה מספר גמלים ועדה של אנשים שנראו שבאו מאיזו ארץ מאוד רחוקה ומאחוריהם כבר אי אפשר היה לראות מי.

כשתקרבנו יותר, החומות נראו. אותן חומות שעליהן התנוססו הדגלים המופלאים. חומות גבוהות עשויות אבן אפורה וידעתי שעוד מעט מעט, ואני רואה את השער, ולצידו המזבח וגם הכדים הענקיים אשר מתוכם יעלו עשנים מבורכים ומתוקים.

הריח לא אחר לבוא ואיתו שלל זכרונות שלי מהמקום המבורך זה בתל גזר.

בעודי הולך וזכרונותיי פורשים בפניי את הגנים המופלאים שמאחורי החומות, ואני נזכר בארוגות צמחי המרפא והתבלין הנעימות, חומות העיר נפרשות מולי ושאון העיר חודר מבעד לזיכרון ומחזיר אותי אל הדרך.

אני מגלה שקצב הליכתי הואט. הסוחרת כבר הרבה לפניי, הילדים כנראה שרצו קדימה להשיג את הוריהם אל תוך העיר הגדולה שוודאי בפעם הראשונה ראו, ואני דחוק לצד השביל כשעוברים אותי הן הגמלים על מסעותיהם והן האנשים שבאו איתם מאי שם.

אני זוכר שנעצרתי והנחתי לשיירה הזרה לעבור אותי, ורק אחרי שכולה הייתה כמה עשרות מטרים לפניי, התחלתי שוב לפסוע.

שוב מראה הדגלים וניחוחות הקטורות אספו אותי אליהם ונזכרתי בפעם הקודמת שהייתי במקדש הנפלא ובכהנות הכל כך אוהבות שבו. זכרתי את האוכל המשובח ואת המיטה שהייתה מאוד לא נוחה בו אולם כיוון שהייתה ממוקמת בלב המקום הייתה הדבר הנפלא ביותר בעבורי.

אני זוכר שחשבתי לעצמי בשאלה האם הכהנות שהכרתי עדיין שם, למרות שעברו מספר עשורים מאז ביקורי האחרון. אני זוכר שבידי גלגלתי וליטפתי את המתנות הקטנות שנחו בשקיק בד לבן שהבאתי לנשות המקדש, וקיוויתי שהן תאהבנה את דמויות השנהב הקטנות של האם הגדולה של כולנו.

אני גם זוכר שבתוכי התנגן אחד המזמורים הנפלאים לכבוד אמא אשרה, והוא זה שהכניס אותי ברכות דרך שערי העיר ונשא אותי, בלי שדבר מהמולת הכרך הגדול נוגע בי, היישר אל שער המקדש.

הרכנתי ראש בפני הכהנות שדאגו להקטיר את הקטורות בכניסה ולשמחתי הן זיהו אותי...


אני אוהב אותן ואותך גם


Comments


בלוגים אחרונים

bottom of page