top of page
logo of umata

מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

גבירת אריות הזהב







אתמול הלכתי בלילה בחוף. היה רוח נעים, היו חולות קרירים והלבנה הייתה בחצות – חצי עיגול מושלם – מעליי.

זה הזמן המקודש לגבירת אריות הזהב במקדש הכנעני בחצור.

דרכה של גבירת אריות הזהב שגשגה בגליל. במיוחד ליד קיבוץ אילת השחר של היום, במקדש העזוב מהתקופה הכנענית שנקרא בשפה הארכיאולוגית המקצועית "מקדש המצבות" והוא נמצא מחוץ לתל חצור המפורסם.

במקדש מופלא זה התרחשו דברים רבים. אנשים הגיעו כדי לקבל ריפוי, כדי לקבל מענה לשאלותיהם, כדי לערוך טקסי התבגרות ונישואין, ובמיוחד כדי לקבל ברכה.

וממי כל הטוב הזה היה "נשפך" על הבאים למקדש?

מאלה שהלכו את דרכה של גבירת שמיים וארץ - אם הכוכב בן שמונת הקודקודים - גבירת אריות הזהב - הלא היא איננה המרהיבה והקדושה.

איננה היא אחת מהשמות העתיקים של האם הגדולה של הבריאה כולה.

השם מושך אחורה אל התקופה הבבלית והאשורית אולם הדמות מושכת עוד יותר אחרונית בזמן אל התרבות החורית ואף קודם לה אל התקופות הפרהיסטוריות בהן האנשים ראו את האם הגדולה באדמה שסביבם, בשמי הכוכבים ובלבנה, ויותר מכל – באהבה.

כן, איננה היא יותר מכל התגלמות פני האהבה של אם הבריאה כולה.

לאיננה היו מרכזים רבים ברחבי העולם וחלקם, כמו "מקדש המצבות" בגליל, נקראו "הבתים השמימיים". בבתים שמימיים אלה היו אלה אשר הקדישו את חייהם לאיננה. היו שם גברים והיו שם בעיקר נשים.

אחד מהתפקידים הנשיים שהיה בלעדי לנשים ואף גבר לא היה יכול לקחת בו חלק, היה להיות כלי מושלם לגבירת אריות הזהב - להניח לאיננה בעצמה לקחת את הגוף ולומר מסרים, מילים, שירים ודברים, ישירות אל האנשים.

נשים שהוכשרו לתפקיד זה עברו הכשרה ארוכת שנים ומפרכת מאוד שכן היה עליהן לשחרר מעליהן כל פחד. זה היה התנאי המלא ליכולת לגלם את איננה הקדושה בתוכן - אין פחד בכלל.

ומה העניין?

ובכן, כיוון שאנחנו חיים בבריאה דואלית, לא יכולים להתקיים במקום אחד ובזמן אחד שני דברים. ולכן אם יש פחד, אהבה אינה יכולה להיות במקום וכיוון שאיננה היא התגלמות האהבה, הכלי שלה חייב להיות נקי מפחד. וכך הנשים המופלאות הללו עברו טקסים, תהליכים, צומות, קשיים, אתגרים ומכשולים רבים כדי להגיע למצב שבו לא היה בהן כל פחד בכלל.

רק אז, בלילות לבנת "חצות" - לבנה שחצויה לשניים במושלמות, הן היו יכולות לקרוא לגבירת אריות הזהב הטובה ולהציע לה את גופן להיות כלי לתקשורת עם הקהילה ושאר האנשים שבאו ממרחקים אדירים כדי לשמוע את מילותיה.

ברגעים אלה, ברגעים בהן הן עמדו עירומות ומכוסות בסמלים קדושים שצויירו עליהן במיומנות מדוקדקת, הן הפכו להיות בעצמן "גבירות אריות הזהב".

.

וכך מסריה של האם האדירה של כולנו מצאו דרך לעולמנו. האנשים שהגיעו לטקסים המרהיבים הללו ושלעיתים עלו לרגל אליהם שבועות רבים, היו יכולים לשמוע ולקבל את מילותיה של איננה האדירה ממקור ראשון.

היום היינו קוראים לדבר הזה תקשור, אולם אני חייב לומר שבעיניי זה מעט מקטין את מה שבאמת קרה שם.

החוויה של האיחוז של איננה בגוף אנושי עובר הרבה יותר מחוויה של קבלת מסרים.

יש משהו בנוכחות הנצחית והאלוהית הזו שעובר דרך הגוף של האישה שהוא מעורר השתאות וקדושה ורעד פנימי.

דרך הנשים שהפכו להיות גבירת אריות הזהב קרנה העוצמה האינסופית של איננה המבורכת.

אני זוכר מקרה אחד שנכחתי בטקס שכזה (לפני תקופות חיים רבות) ושבו עמדתי עם ההמון כשפניי למעלה - אל הבמה הגדולה עליה עמדה הנערה העירומה מכוסת הסמלים. ברגע שבו איננה הקדושה התגלמה אל תוכה, פתאום היא הייתה אחרת לגמרי - פתאום היא הייתה אדירה ואדוות של עוצמת אדירים בקעו ממנה. רבים מהאנשים נפלו אל ברכיהם מפאת העוצמה, נשים רבות החלו לבכות מרוב הקדושה המרגשת שבקעה ממנה לכל כיוון.

רוב האנשים בכלל לא הצליחו לזכור אחר כך מה נאמר ומה היו המילים והמסרים של הגבירה. הם רק ידעו קדושה וקסם ופלא והשתאות וידעו שהטוּב שבבריאה נגע בהם לזמן קצר. ולהם זה היה מספיק.

לומר את האמת - גם לי זה היה מספיק.

להיות בחוויה של האמא כשהיא מתגלמת בשלמות ובמרהיבות דרך גוף אנושי, זו חוויה מכוננת.


למרבה הצער, כמו דרכים אחרות וקדומות של הגבירה, גם דרך זו לא מצאה בתוכה את הכוחות לעמוד אל מול אלי האור הצעירים שהגיעו לעולמנו (אפשר לקרוא יותר על כך בספרים מכשפה, אנחנו חוזרות, המים רפאו אותי, ונוצה אדומה שניתנים לרכישה בלשונית ה "חנות" באתר זה). המקדש העתיק ננטש וכך גם דרכה של הגבירה. הנשים שלה התדרדרו למעמד של זונות (ובמקרים הטובים - זונות קדושות) ולבסוך כל הדרך בכלל התפוררה אל אבק הזיכרונות שהתערבב עם החולות שעלו וכיסו את המקדש ואת כל הפאר והיופי שהוא הכיל. לא עוד בית שמימי אלא ערימת אבנים עזובה, נשכחת ולא חשובה.

אבל...

הזיכרונות של המקום ושל איננה הקדושה עדיין עמנו.

ניתן לקרוא מעט מחוויותיה של נערה שעברה את הטקסים הללו בספר ההסטוריה הנשית הנשכחת של ארץ ישראל (גם ספר זה ניתן לרכישה באתרינו), כמו גם על נשים אחרות שעיצבו את עולמנו ואת תרבותנו ושמותיהן ומעשיהם הוכרזו כטמאים וכלא חשובים על ידי אלה שהחליטו שזהו זמנם שלהם לשלוט.

ועם הזכרונות עתיד חדש יכול להרקם ולשוב אל חיינו.


אני אוהב אותך


Comments


בלוגים אחרונים

bottom of page