מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

הכאב כואב



הכאב כואב.


ככה.


כואב.


מתוך מחלה, מתוך פגיעה, מתוך בדידות, מתוך אלף סיבות שונות ומשונות.


כואב.


ואמת שלעולם לעולם תהייה נכונה בעולם הזה היא : שבמקום שבו יש צל כבד, חייב להיות אור שזורח והוא זה שיוצר את הצל כאשר זריחתו היא עלינו.


אור.


זורח.


ככה.


לחלץ מהכאב.


לחלץ מהתקיעות שלא מניחה ושרק מתגברת עוד עוד ועוד עד שנראה שהיא בולעת בתוך ים אדירה וזועמת של מחשכים.


לחלץ.


כיצד?


לבחור באור.

לבחור להפנות עורף אל הצל שיוצר את כל הכאב האדיר והלופת, לבחור להפנות מבט לכיוון אחר ולחפש את האור, לחפש את האור, לחפש את האור, ואז לראות את הפלא שמאיר, את היופי שהוא מגלה, את הזוהר המופלא שממלא את עולמנו, את האהבה שלעולם מקיפה ולעולם נמצאת ורק ממתינה בדממה מבויישת מעט שנבחר בה ושנקח אותה בזהירות בין כפות ידיים שעד לפני רגע רעדו מאימה ומסבל, ונחבק אותה אלינו כאילו הייתה איזה ענן עדין של זכרונות כל העיניים שהתבוננו בנו ברוך ובטוב. נחבק אלינו ונבחר בה שהיא אמיתית ושהיא לנו באמת.


האם הכאב יפתר?


כנראה שלא.


הם הוא ילך ולא ישוב עוד?


כנראה שגם לא.


האם קרה חילוץ?


כנראה שכן.


האם הכאב ישוב לתפוס? וישוב לכאוב כל כך?


רק אם נשכח להביט אל האור, רק אם נתעייף מלחבק אלינו את האהבה, רק אם נתייאש מכך שטוב יכול להיות אורח חיים. אי אפשר שהאור ישאר כברירת מחדל קבועה לתמיד. בשביל האור יש לעבוד. יש להשקיע, יש לזכור תמיד לבחור בו, לאחוז בו, לרצות בו, להתמיד בו, לאהוב אותו, וללכת אחריו ובעקבותיו.


הכאב כואב – כך הוא.

ואל מולו...


האהבה אוהבת – כך היא.


ובין שני אלה?


הבחירה החופשית לעד שלנו.


אני אוהב אותך