top of page
logo of umata

מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

כשמישהו אוכל לך את השמיים, תן ללב שלך להיות השמש החדש

"

"כשמישהו אוכל לך את השמיים, תן ללב שלך להיות השמש החדש,כך הזכירה לי החונכת המופלאה שלי, נוּרָאסֶן כשהייתי במצב ממש ירוד בגלל איזו מריבה קשה עם אחד מאחיי לחניכה באי.


נחכנתי להיות איון - נושא של תדרי הגבירה במהלך תקופות חיים רבות. שוב ושוב הובאתי על ידי אחיי המופלאים - הציפורים של האם הקוסמית אל איונה - האי המבורך, ושם חונכות מרחבי העולם כולו - נשים של עוצמה, יופי ופאר של אהבה אשר שמעו את הקריאה לבוא ולחנוך את הנושאים של אמא, ובאו, עשו כדי לעורר אותי אל הזכרונות שלי ואל ידיעת הדרך.

חלק מהחניכה המאוד מפרכת (ושנמשכה לפחות 13 שנים) היו סיפורים אותם סיפרו לנו החונכות השונות. כל אחת מעולמה ומהתרבות בו היא חייתה, וכמובן גם מתוך דרכה הרוחנית.

היו לנו סיפורים מעולם הכשף של המכשפות שחנכו אותנו, סיפורים שאמניים מהשאמן המופלאות, סיפורים מעולם המיילדות, מעולם הריפוי שבאו מהמרפאות הקדושות שחנכו אותנו, סיפורים של לבנה וכוכבים, של צמחים כאלה ואחרים, סיפורי עצים, ועוד ועוד סיפורים משלל דרכיה של האם הקוסמית של כולנו.


הסיפור על מוֹנְיָה והשמיים שנאכלו לו, סופר לנו על ידי נוראסן אשר הייתה אחת משומרות זמני השמש המקודשים וידעה לספר על כל מחזורי השמש הקדומים ועל אלה העתידיים לנו לחוות.

אני מבקש לחלוק כאן את הסיפור אולם רק בחלקו האחרון. הסיפור ארוך מאוד ומחזיק בתוכו כמה וכמה לקחים ושיעורים בתוך שיעורים. כדי להיות מדויק כרגע ולגעת בדבר עליו אני מבקש להתמקד, אספר רק את זנבו של הסיפור.


אנחנו פוגשים, אם כך, את מוניה אחרי שהוא נפגע מאוד ממילים קשות אשר נאמרו לו על ידי מי שהוא חשב שהיה חברו הטוב.


מוניה הפגוע מאוד מוצא שאין בכוחו אפילו לעמוד אל מול המילים הנוראיות, הוא קורס אל האדמה ועולמו מתחיל להחשיך. למרות שהזמן הוא אמצע היום, מוניה מרגיש שאותו אחד שחשב אותו לחברו, אוכל לו את השמיים מעליו. התכלת נלעסת בקול ונגרסת על ידי שיניים רעבתניות. האור נבלס מעליו ואפילו השמש שמעל נקרע לגזרים במלתעות טורפות וגם פירורים לא נותרים מהשמיים שנטרפו מעליו, והוא נמצא בתוך חושך אינסופי.

בתוכו פנימה מוניה מרגיש עזוב ונטוש, הוא בחוויה מאוד קשה של בגידה ועלבון, ויותר מהכל הוא יודע מוות. מוות של חברות ומוות של העולם שהיה עד עכשיו חלק מחייו. הוא חווה אובדן כבד.

כאבו של מוניה הוא כל כך רב וצערו באובדנו מגיע כל כך רחוק עד שהשועל הקדוש שנמצא מעבר לזמן ולכוכבים מחליט לבוא לעזרתו.

וכך מכוכב לכוכב מדלג השועל הקדוש, עוקף את הלבנה ובקפיצות עדינות וחינניות מוצא את דרכו משמי הלילה והחושך שנגזרו על מוניה האומלל, אל האדמה והדילוג האחרון שלו מביא אותו לעמוד מול הנער הכואב כל כך.


"מוניה יקר..." פונה השועל הקדוש אל הנער בדברים "...כשמישהו אוכל לך את השמיים, תן ללב שלך להיות השמש החדש".

"ללב שלי?"

"כן - ללב שלך. הדלק אותו להיות לך לשמש ותראה כיצד האופל נעלם ממך ואינו יכול לגעת בך עוד."


השועל הקדוש מסיים את מילותיו ומתפוגג כמו ערפל שבא זמנו למות מתוך המציאות כי כך החליט הרוח.


מוניה מתרומם על רגליו, עוצם את עיניו, ומניח לעצמו להתחבר אל לבו שבמרכז חזהו והוא מתחיל לנשוף אל לבו בדיוק כפי שנושפים אל גחלת פועמת.

הלב קולט את הנשיפות ומתחיל להגדיל את בערתו - הלב שמח בתשומת הלב אותה הוא מקבל ושמחתו מעירה ומבעירה את הגחלת הנצחית הפועמת בו. הגחלת הופכת לשלהבת נר קטנה, אחר כך ללפיד, משם למדורה, ולבסוף היא ניצתת בענק והופכת להיות שמש של ממש במרכז חזהו של מוניה.

סביב השמש נוצרים בתוכו גם שמיים בהירים, וכאשר השמש מגיע לשיאו, הוא גם זורח אור אל מחוץ לגופו של הנער.

מוניה מתחיל לצעוד שוב בעולם כשהוא מרגיש טוב יותר, ויש לו פתאום מרחבים נעימים בתוכו.

כשהוא פוגש שוב את אותו אחד שאכל את שמיו (שוב קיצרתי מעט את הסיפור המקורי כדי להשאר בעניין האחד הזה), הוא מגלה שאין להם אפשרות להתקרב אחד לשני. החבר לשעבר לוקח מרחק ולא מעז להתקרב. מוניה מאוד מתפלא על העניין, אולם אז קולו של השועל הקדוש נשמע מתוך לבו השמשי "אופל לא יכול להתקרב לאור - כל עוד אתה מדליק את השמש בלבך, אופל לא יוכל למצוא אותך."

וזה הסוף של הסיפור.


קורה לכולנו שמישהי/ו טורף/ת לנו את השמיים.

לעיתים זה קורה בטעות. אולי מחוסר תשומת לב ואולי משכחה או מפיזור דעת.

לעיתים זה קורה בזדון ומרצון כן ואמיתי להמיט עלינו חורבן.

לעיתים זו טעות ורק היינו בזמן האומלל במקום הלא נכון וחטפנו משהו שבכלל לא התכוון להיות עלינו.

לעיתים אפילו אין הסבר בכלל לדבר.

לפעמים פשוט נטרפים מעלינו השמיים על ידי מלתעות נוראיות.


אני מוצא שהעצה המופלאה הזו שניתנה לי לפני כל כך הרבה אלפים של שנים, יש בה כוח אדיר גם היום.


לעצמי - אני חי מתוך ידיעה שכל דבר שקורה לי הוא לטובתי. ולכן כאשר נטרפים לי השמיים, בהרבה פעמים אני אפילו לא מנסה לגלות למה ומה קרה - אני יודע שזה הזמן שלי להצית את השמש שבלב שלי. ברור לי ששכחתי לנשוף אל הלב, שכחתי לתת לו את תשומת הלב הראוייה, נדדתי לכיוונים לא נכונים, והנה הגיע הזמן לחזור הביתה אל הדרך הנכונה - הגיע הזמן לגלות שוב את האהבה שבלב ולתת לה לזרוח לבעור ולהיות שמש חיי ואחריה ללכת.


בעולם שלנו, חושך לא יכול להיות בקרבתו של אור.

ברגע בו נדליק נר אחד בחלל חשוך לגמרי, מסביב לנר לא יהיה חושך.

הנר לא מגרש את החושך.

הנר לא לוכד את החושך וכולא אותו.

הנר לא נלחם בחושך.

הנר לא מתעסק בחושך כלל.

הנר רק עוסק בלדלוק.

עצם אורו של הנר אינו מאפשר את הימצאותו של החושך לידו.

ונר אחד יכול להדליק עוד אחד ועוד אחד ועוד...

לא צריך הרבה אור כדי להעלים הרבה חושך. צריך מעט וזה כבר מספיק.

וכך כשאנחנו מציתות/ים את השמש שבלב שלנו, לא רק שאנחנו זוכות/ים בשמיים חדשים ונפלאים, גם נוצר לנו מצב בו אופל מכל סוג ובכל גודל אינו יכול להתקרב ולגעת בנו כלל.


אז שוב - הנה הצעתה של נורסאן המופלאה - הצעה שטובה, כך מסתבר, בכל תקופת חיים ולכולנו:


"כשמישהו אוכל לך את השמיים, תן ללב שלך להיות השמש החדש"


בהצלחה לנו.

אני אוהב אותך


Commentaires


בלוגים אחרונים

bottom of page