מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

לב ביד


חזרתי לפני מספר דקות מסידורים.

פגשתי היום גבר כואב. ראיתי את הכאב בעיניים שלו אבל הוא אמר שהוא בסדר.

הנחתי לכאב והסכמתי למילים שלו.

ואז בתוך כדי השיחה, הוא פלט את המשפט : "אני מתגרש".

הלב שלי התכווץ מהחושך שעבר בעיניים שלו באותו הרגע שהמשפט עזב את שפתיו.

הייתי בנוכחות של נשמה שרוצה להתפרץ בבכי כדי לשחרר מעט מהכאב הסובב אותה, אולם הדמעות ננעלו ולא הורשו לשחרר ולו טיפה אחת... מבטו היה לרגע (שהרגיש כמו עידן) נעול באיזו נקודה רחוקה ממני שנות אור, והלב שלו - אני נשבע ששמעתי אותו מתרסק לרסיסים, וידעתי שזו לא הפעם הראשנה שהלב הזה מנותץ על משהו קשוח וקר וקשה הרבה יותר מדי.

החלפנו עוד כמה מילים, והיה עליי לשחרר אותו ואת המקום.

כיוון שמערכת היחסים ביננו לא אפשרה דבר מלבד לחיצת יד (ולא חיבוק כמו שאני אוהב), דחפתי במהירות ובנחישות את הלב שלי מהחזה אל כף יד ימין, ולחצתי את ידו בעזרת לבי כשיד שמאל אוחזת בכתפו בעדינות ו"מכריחה" אותו לשהות ברגע הזה מעט יותר מהמקובל והרגיל.

אני מקווה שהצלחתי להביא לו מעט אור ולעשות לו מעט טוב.

הכאב כה רב בעולמנו.

כה רב


אני אוהב אותך


בלוגים אחרונים