top of page
logo of umata

מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

לצאת מהארון





האינטרנט פותח לי הרבה דלתות ופתחים כשאני גולש בו.

לפעמים הוא שולח ומביא אותי לתכנים שממש נוגעים לי בלב ופותחים בתוכי פתחים מרגשים. לפעמים נעימים ולפעמים כואבים מאוד.

בדרך שאיני יודע להסביר או לחזור עליה, הגעתי לסרטון של השיר "הוא" של סאם סמית. הסרטון משלב עם השיר גם כוריאוגרפיה וריקוד שיצרו במיוחד לשיר הזה, והסרטון הרעיד אותי בדרך של ממש. בדרך של כאב רב ואפילו צער מאוד גדול:



השיר והסרטון מדברים על המאבק לקבלה של גבר אל מול הכומר שלו, כיוון שהוא אוהב גבר.

מי היה מאמין שבעולם שבו חלליות יוצאות לגלות עולמות חדשים, בעולם שבו יש לנו אמצעי תקשורת מהירים כאור בעצמו, בעולם שבו גורדי השחקים מגיעים לגבהים לא יאומנו, בשנות האלפיים פלוס, אנשים עדיין צריכים להילחם על זכותם לאהוב את מי שהם רוצים?

מי היה מאמין?

נכון שיש חקיקה שכבר מתחילה לזוז לכיוון שפוי, אולם החוקים האמיתיים - חוקי התרבות, חוקי הרחוב, אלה שאינם כתובים - עדיין מחייבים ביטוי כמו "יציאה מארון", עדיין הורים זורקים נערים ונערות מהבית כיוון שהן והם "אחרים", עדיין ה"אחרים הללו" חווים וחוות אלימות ברחובות... כן, עדיין האפלה רבה.


וכמובן זה לא הכאב היחיד.

הסרטון הזה שלח אותי הרבה יותר רחוק.

כולנו כל כך שרוטים מהחיים בתרבות האנושית העכשווית.

כל כך פגועים, כל כך חבולים, כל כך שבורות, ומודבקות בנייר דבק או במסמרים או בדבק אלסטי כדי שחלקי הלבבות יוכלו לפעום למרות שהוא שבור בתוכנו.

כולנו מסומנות ומסומנים על ידי האופל בו האנושות עדיין רובצת לה.

ולמרות כך,

ואפילו שכך,

ועדיין,

ועדיין, אנחנו כאן.

ועדיין לפעמים אנחנו מצליחים ומצליחות לחייך.

ועדיין לא הפכנו אנחנו בעצמנו למפלצות שיוצרות הרס וכאב בעבור אחרים - עדיין נשארנו.


וזה דבר מדהים בעיניי - אנחנו, אלה שעדיין כאן ועדיין יש בנו אור, היא ההוכחה שאנחנו כל כך הרבה יותר מכל הכאבים ומכל הסבל שעברנו.


אנחנו כל כך הרבה יותר מכל מכה ושבר וכאב שחווינו.

אנחנו כל כך הרבה יותר מכל השפלה ובדידות וניתוק ואלימות שאי פעם חווינו.

אנחנו כל כך הרבה יותר מהאופל שהתרבות בה אנו חיים כל כך מלאה בו.

אנחנו כל כך הרבה יותר.

אנחנו אור.

אנחנו אהבה.

אנחנו תקווה.

ואנחנו כאן.


כן, בתרבות נכשלת בה א/נשים צריכות/ים "לצאת מהארון" ולהלחם על זכותן/ם לאהוב כפי שלבם ולבן מורה, בתרבות של כזה חושך, אנחנו כאן - אורות של ממש שבעצם היותנו, האור מחזיק ומאיר ונותן תקווה.


תודה לך שאת עדיין כאן ועדיין מאירה את אורך הטוב.

תודה לך שאתה עדיין כאן ועדיין מאיר את אורך הנעים.


אני אוהב אותך



Kommentare


בלוגים אחרונים

bottom of page