top of page
logo of umata

מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

לשכוח איך לאהוב


טוב, אני יודע שאני מדבר עוד ועוד על אהבה.

אני יודע.

זה בגלל שאני מאמין בכל לבי שאהבה - אהבה של ממש ולא כל מני פנטזיות ומשחקים - היא המפתח לשינוי אמיתי ועמוק בתרבות האנושית של כרגע. שינוי שאני מאמין שרבות/ים מאיתנו מקוות/ים, מתפללות/ים ומייחלות/ים לו.


הבעיה עם אהבה, שהיא לעולם מגיעה עם סיכון. כן היא ממש כמו וורד מופלא שמגיע עם סיכון לדקירת הקוץ, כמו חבילת גרעיני חמניה קלויים שתמיד יש את האחד השחור והמר הזה שיכול להרוס את כל הטעם, כמו הבטחה לעצמנו שעכשיו אנחנו לוקחים זמן לעשות סדר בתוכינו ובחיינו ובדיוק אז אמא אדמה מחליטה למשוך לנו את השטיח מתחת לרגליים ולהפגיש אותנו עם אהבת חיינו...

אהבה מגיעה עם סיכון והסיכון הוא חווית הדחייה.

מה אם היא לא תרצה לצאת איתי?

מה אם הוא לא יסתכל לכיוון שלי?

ומה אם הדחייה, שהיא צורבת ומכאיבה מספיק, גם תהפוך להשפלה, ואז באמת כיצד אעמוד בזה?

ללא ספק הסיכון הרגשי הוא עצום.

במיוחד בעבור אנשים שהם רגישים יותר וקרובים יותר למערך הרגשי שלהם.

ואז יוצא מצב ששמים הגנות ושמחליטים לא לקחת סיכונים מיותרים.

פשוט לא לוקחים את הסיכוי לפגיעה, ובכך שומרים על עצמנו ועל הלב הטוב שלנו.

מחכים למישהו שיהיה בטוח.

מחכים למישהי שיש יותר סיכוי שהיא תגיד "כן".

מחכים

ומוותרים

מחכים

ולא מאמינים שזה זה

מחכים

ובודקים עוד ועוד עד שהצד השני מתייאש והולך

מחכים

ומניחים לפחד לנהל את ההצגה

מחכים

ומחכים

ומחכים

וככל שמחכים זה הופך לקשה יותר, כי פתאום יש לנו יותר דרישות/בקשות, כי פתאום אנחנו כבר לא כל כך צעירות/ים וקשה לוותר על מה שכבר השגנו ועוד יותר קשה לחשוב על לוותר על העצמאות ועל להכניס מישהו לבית שהוא כל כך שלנו, וכי... וזה הדבר שבעיניי הנורא ביותר שעשוי לקרות לכל אדם בעולם הזה... מחכים כי שכחנו איך אוהבים.

אני כותב את המשפט הזה ועיניי מתמלאות בדמעות רק מלקרוא אותו על הצג של המחשב.

שוכחים איך לאהוב.

אמא גדולה של הבריאה כולה - רחמים עלינו...

כן - אפשר לשכוח איך לאהוב. אפשר להגיע למצב שבו היכולת הזו כל כך מתנוונת עד שהיא פשוט הופכת ללא זמינה לנו.

ואז זה כבר לא עניין של לחכות, זה כבר עניין של לזנוח את כל העניין לגמרי.


האם אפשר לחיות ללא אהבה?

ללא ספק שאפשר.

האם אני מאחל זאת למישהו?

אפילו לא לגדולי הפושעים אינני מאחל זאת.

פעם - לפני אלפי שנים מספרת סיפורי שחורה קיללה מלך בקללה הזאת בדיוק - שמושא אהבתו יהיה שם לידו אולם הם לעולם אל יוכלו להיות ביחד... וכך אכן היה - קללה נוראה. נוראה. נוראה (עוד על כך בספר מכשפה - כנסו לחנות הספרים של אתר אומטה ותוכלו למצוא אותו שם).

אז מה אני אומר?

לא משהו מסויים.

הפחד מדחייה ומהשפלה אמיתי ומובן - אם האמהות כולן, יודעת שאני חוויתי אותו המון פעמים ואף הרגשתי את צריבת ההשפלה ברבים ואת הלעג. לברכתי הרבה הצלחתי להתרומם, לשים דבק נגרים בין חלקי הלב ולהדביק אותו, וללקק את הפצעים, וברבות הימים גם למצוא אהבות חדשות ואהבה אחת מופלאה שממלאת את חיי כבר זמן רב. אז אני מכיר את הכאבים הללו היטב.

אני רק מקווה ומאחל לאלה שמתמודדות/ים עם הדבר, שיצליחו לאזור אומץ כמה שיותר מהר, כי להגיע למקום שבו כבר לא זוכרים מה זאת אהבה ולא זוכרות כיצד לאהוב, זה מקום לא פחות קשוח ואפל מהפחד עצמו.

אני שולח לכל מי שמתמודד/ת עם הדבר ברכות ממעמקי לבי ואיחולים לאהבה כל כך גדולה עד שהיא כבר מגוחכת שמבעירה את הלבבות באש של חדווה של ממש.


אני אוהב אותך



Comentários


בלוגים אחרונים

bottom of page