מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

מדי פעם אני עולה מהנהר אל אחד מהסלעים שאני קורא להם סלעי מָאָאט



מדי פעם אני עולה מהנהר אל אחד מהסלעים שאני קורא להם סלעי מָאָאט (מאאט היא אלה מהפנטאון המצרי הקדום. היא יפהפיה ומכונפת והיא זו אשר שוקלת את לב המתים. המיתולוגיה שלה מספרת שכאשר אדם מת, מאאט מניחה את לבו על צד אחד של מאזניים ובצד השני היא מניחה נוצה. אם הלב כבד יותר מהנוצה זה אומר שלבו של האדם מלא בפחדים ואופלים ומעשי זדון - גורלו להטרף על ידי מפלצת. בעוד שאם הנוצה כבדה יותר מהלב - לב האדם מואר ואוהב, והוא יכול להמשיך לחיים הבאים).

אני עולה מתוך נהר החיים הגועש והשוצף והמאוד עסוק ואינטנסיבי, יושב לי עירום ונוטף מים על סלע מאאט, ובוחן את חיי.

ואז טיפות עולות אל מולי ואני מתבונן בהן.

תמיד עולות ראשונות טיפות הגעש.

אלה טיפות אש שורף ומכאיב. טיפות של חוויות לא נעימות.

טיפות לא מנוחמות בכלל, אולם כאלה שהן כבר מפוייסות. כאלה שכבר התרגלו אל עצמן ואל היותן חיי, טיפות שהכאב או הכעס או אולי אפילו שניהם כבר שכחו והן נותרו באישן השורף וכבר התרגלו אליו.

בפעם האחרונה עלתה הטיפה של כאב הפרידה שלי ושבירת זוגיות שהייתה קסומה מאוד בהתחלה, אולם הסתברה כמערכת יחסים שבה נאלצתי להיות הורה. לא רציתי להתמודד עם היזרקות על האדמה ובכי ילדותי באמצע הרחוב, לא רציתי לקחת אחריות על כל בחירה ולקוות שבצד השני יווצר חיוך, לא רציתי להיות מטפל בתינוקיה. הפרידה הייתה חדה וצורבת ומלאת כעס. הייתי עצבני וחסר סבלנות והייתי פוגע בקור ובחדות החרב שהייתי. אכן טיפה גועשת מאוד בתוכי. טיפה לא פשוטה.

אחריה גם הגיעה הטיפה הלא מנוחמת כלל של אישה שאהבה אותי מאוד, ואני לא הייתי יכול לתת לה את שהיא בקשה. רציתי לאהוב אותה אבל זה פשוט לא היה שם. במקרה הזה כל הרכות שבעולם לא עזרה. אני יודע שהיום היא נשואה ויש לה ילדים והיא עם משפחה, אני מקווה שהיא בטוב ומצאה מישהו שיכול לתת לה את שהיא ביקשה ממני. אני חייב לומר - לא נוח לי בטיפה הזו.

ואז, לפעמים בתוך כל הגעש הבוקע מנהר החיים שלי, עולה טיפה כסופה.

היא תמיד נראית לי כמו עינב של כסף טהור שנפל אל המים מאיזה גפן כסוף שמיימי.

איזה צמח מכושף שכולו טוב ואהבה ושלפעמים אני מתברך בנוכחות המקודשת שלו בחיי.

הטיפה הכסופה הייתה טיפה של הכרת תודה שקיבלתי מאחת מהתלמידות שלי. הכרת תודה על הימצאותי בחייה והבאה של הטוב אליהם. האמת היא שאני מביא את האמא הגדולה של כולנו וזה הטוב המוחלט שהיא חווה, אז ההודיה - ראוי לה שתהייה מכוונת אל אמא שלנו - אולם ההודיה כוונה אליי ואני שמח להיות השליח של האורות הטובים הללו. הטיפה הקסומה הזו מילאה בי הרבה אור ונועם. הייתי בהכרת תודה עליה. מאוד.

עלתה הפעם מהנהר של חיי, גם טיפת כסף של זכרונות מחיים קודמים. זכרונות של אהבה גדולה שאפפה אותי. אהבה שלא התביישה לאהוב אותי כמו שאני אוהב שאוהבים אותי, אהבה שנגעה בגופי ובנשמתי בדרך של עדינות ורצון להייטיב. אהבה שבכל תקופת חיים שפגשתי בה - היא הייתה קצרה, אולם עוצמתה מילאה את עולמי וממלאת אותו עד היום הזה בחיים האלה.

ואחרי שהטיפות מפסיקות לעלות מהנהר השוצף, אני נושם עמוקות ומחליק מסלע מאאט חזרה אל המים, ונותן אותי לסחיפה.

בכל פעם מפוכח יותר, מודע יותר ולמרבה שמחתי - בכל פעם עם הרבה יותר הכרת תודה.


תודה לך אמא אדירה - נהר חיי ומרכז עולמי.

אני אוהב אותך בכל הצורות ובכל ההתגלמויות שלך.


בלוגים אחרונים