מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

מילים בחורף


בחוץ חורף ומאוד קודר, המים החמים נעימים לי על הידיים בעודי שוטף כלים ומתבונן בחורף שבחוץ מבעד לחלון ששומר עליי יבש וחמים ובתוך בועה עדינה ומופלאה של מוסיקה סינית קסומה. כל מי שיודע עליי דבר או שניים, מכיר את האהבה הגדולה שלי למוסיקה, ויותר מכך למוסיקה אטנית מרחבי העולם ועוד יותר מכך אפילו - למוסיקה סינית מסורתית. אז ברקע מתנגנת נעימה מאחד מערוצי היוטיוב שאני מקשיב לו הרבה מאוד.


וככה, בתוך הסיבון של הסיר הקטן והורדת שרידי מרק השעועית ממנו, הניגון מלטף אותי מאחור יחד עם חום התנור ואני נזרק כמעט ארבעים וחמש שנים אחורה, לילדותי, ולרגע שישבתי בחדר בשקט שלי (לא יודע היכן היה האח שחלק איתי את החדר וכיצד היה לי שקט מהאמא ובכלל) ואני כותב מילים שאני שומע שמישהי מדברת אליי.


כל ילדותי חייתי בארון. שתי היכולות הגדולות שבהן ברכה אותי האמא הגדולה של כולנו - הזיכרון שלי ושל אחרים מעבר למוות, והקליטה האנרגטית הצלולה (בראייה, שמיעה, ותחושה), לא היו מאוד מקובלות בזמן בו אני הייתי ילד, ונאלצתי לחיות איתן בתוך בועה אישית ופרטית משלי שסגרתי מאוד חזק בקליפות של בטון ואטימות. כמובן שחיים בבית אטאיסטי, ציני, עם לא מעט אלימות וקשיים כלכליים רבים, לא הפכו את החוויה ליותר פשוטה. חייתי עם עצמי בתוך עצמי ודי. מוזר הוא הדבר שגדלתי בתחושה של בדידות נוראית, ורק עם השנים, כשאני מתבונן על הילדות שלי אני יותר ויותר רואה את כל המופלאים והמופלאות שאמא הניחה בחיי ככוכבים של אור וכנגוהות של קבלה וחיבוק, שהיו שם כדי לאפשר את החיים ולתת נשימה. נכון, הם לא היו בבית, ולא בקרב אלה שאמרו שאוהבים אותי כי הם משפחה, אבל הם היו שם, וכמו קן שמאפשר לביצה את המרחב להיות עד שהיא מוכנה לבקוע, האנשים הללו (שמדי פעם התחלפו אולם לעולם היו שם) החזיקו אותי ואפשרו לי לעבור את הילדות וההתבגרות עד שמצאתי את טה-רה ואת אהבתה שנתנה לי את האפשרות לפרוץ את הבטון ששמתי סביבי ולהיות אני. היום, אני מרגיש את עצמי מבורך ביותר.


וחזרה רגע לשטיפת הכלים... אז נזרקתי אחורה אל חווית ילדות מאוד עמוקה שחוויתי - זה היה אי שם עוד לפני כיתה ג'. את המילים שכתבתי הכנסתי לתיקיית קרטון שבה הכנסתי רק את הדברים שהחשבתי מאוד חשובים ופרטיים והיא הייתה מוחבאת במקום אותו, פרט לי, איש לא ידע אותו (בתקופת ההתבגרות היו מוחבאות שם "התמונות ההן" שעליי להודות שמלבד פליאה ורצון לא ידוע, לא ממש ידעתי מה קורה איתן... עד לגיל מאוד מאוחר - אי שם אחרי השחרור מצה"ל - חלקנו מתפתחים מאוד לאט :) ).


ושוב חזרה לשטיפת הכלים... הייתי בתוך הרגע הזה שבאותו הזמן היה עלום ומסתורי כפי שהיו הרבה דברים שחוויתי, כמו שיחות עם המכשפה שחייתה בעץ ואפשר היה לראות אותה רק בלילה, כמן חוויות המעוף במקומות עם צבעים אחרים, כמו ראייה של יישויות תכולות וכמו הידיעה שיש כאלה שמתבוננות עליי ושומרות,.ועוד היו הרבה כאלה. והמילים הללו נשמרו באותה תיקייה עד שידעתי אותן כאמת אשר חיברה אותי עם נשמה מאוד עתיקה ושנולדה לפני אלפי שנים כדי להביא שלום לעולמנו. המילים הללו מופיעות היום בתוך ספר שכתבתי, בשם "ההיסטוריה הנשית הנשכחת של ארץ ישראל" שניתן לרכוש באתר אומטה. אני מתרגש לשתף אותן כאן - אולי הן תהדהדנה לעוד א/נשים שאותה אחת יצרה איתן/ם קשר בילדות שלהן/ם או בזמנים אחרים. שיערה הלבן הארוך עוטף אותה ונשפך ממנה כמו מפלים והיא מחכה לך כבר שנים ועינייה הבהירות מספרות לך סודות שנשכחו לפני עידנים והיא מחכה לך כבר שנים בתוך העץ הזקן הגדול היא יושבת, בתוך מערת חייה הקדומים והיא מחכה לך כבר שנים מחכה לך


אני אוהב אותך

בלוגים אחרונים