top of page
logo of umata

מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

על אהבה והדרכה






כשהתחלתי לארגן בתוכי את הרעיונות לקראת הכתיבה הפעם, היו שם הרבה מאוד כיוונים. החלטתי לשאול את האמא הטובה של כולנו על מה היא הייתה רוצה שאכתוב, והיא, מופלאה שכמותה, הביאה מילה אחת ברורה ולא מתפשרת: אהבה.

בשניה שהמילה הזו נהגתה על ידה (אמא הגיעה אליי באותו הרגע בדמות אישה זקנה מאוד וקמוטת עור, מכוסה צעיפים לבנים שכיסו גם את ראשה ורק עיניה השחורות היו פיסת צבע בתוך כל הלבן הזה) נטרק אל תוכי זיכרון.

זיכרון מלפני הרבה מאות רבות של שנים.

זכרתי את עצמי עומד אל מול חלון עגול באחד הקומות הגבוהות של מבנה האבן העתיק, מתבונן באולדין שהייתה כמו אחות בעבורי, עטופה בגלימת החורף הכחולה שלה הולכת צעד אחר צעד אל עבר הצוק שנשבר לים. זה היה יום חורפי וסגריר שאמא אדמה בחרה להרטיב ברסס שלא נפסק מהבוקר.

אני זוכר את השיחות שהיו לנו, לאולדין ולי, בימים האחרונים - שיחות כואבות על לבה שהתרסק בגלל איזה עניין משפחתי שהכאיב לה בצורה נוראית ושבר בתוכה משהו מאוד עמוק. אני זוכר שניסיתי להביא אליה אור, אולם החושך שאפף אותה מסביב ושגרוע מכך - מילא אותה מבפנים, היה הרבה יותר חזק ממני.

אני זוכר שאחרי שאכלנו כריך קטן, היא אמרה שהיא צריכה קצת אוויר. רציתי להתלוות אליה לטיול אבל היא רק הניחה ידה על חזי ואמרה שהיא מעדיפה את השקט של הלבד.

נשארתי בפנים ועקבתי אחריה מהחלון. היא הלכה לאט וביציבות מטרידה, ופתאום לבי ידע לאן היא הולכת ומה היא עומדת לעשות כשתגיע לקצה.

למרות שידעתי שאין סיכוי שאגיע בזמן, רציתי לזנק ממקומי בחלון ולרוץ אליה כדי לעצור ולנסות למנוע, ואז נזכרתי באהבה - אהבה באמת ולא כזו שכובלת אחרים, לא כזו שרוצה שאחרים יהיו מה שלי מתאים, לא כזו שאינה מתחשבת ולא כזו שחומסת וגוזלת. אהבה אמיתית כמו של האמא האדירה של כולנו - אהבה שרואה ומקבלת ומניחה לכל אחת להיות בדיוק כפי רצונה - אהבה של ממש.

נזכרתי, ורק שלחתי אליה מלבי ברכת פרידה.

הזיכרון הזה אינו מהקלים שאני נושא בתוכי והוא גם לא מאלה שחשבתי אי פעם לשחרר ולשתף, ועדיין כשאמא אמרה "אהבה", הוא בא והיה תמרור מזכיר באורות מאוד בוהקים.

לשאמנית אבן אדומה מנוקדת (המתוקשרת דרכי ושניתן לפגוש במפגשי "זמן אדמה" אחת לשבועיים – כל הפרטים בלוח האירועים של אתר אומטה) יש הגדרה מופלאה לאהבה: "להניח לעצמי להיות, כך, שאני יכול להניח גם לאחרים להיות".

כן - להניח להם להיות גם אם מה שהם רוצים להיות לא מתאים לי ולא נראה לי ולא הולך בשלווה עם דעותיי. עדיין - אהבה היא קבלה וכבוד לבחירות של אחרים.

.

אהבתי מאוד את אודלין ולכן גם כיבדתי את בחירתה ואת האור שמצאה בצוק אל מול החושך שמילא את חייה בכל מקום ולא אני וגם לא אחרים הצלחנו לגרש.

היה בי כאב עליה ועל מצוקתה, אבל בתוכי ידעתי שהנה היא עכשיו משתחררת מהאופל ותמצא דרך חדשה.

אתוודה שהתגעגעתי אליה רבות אולם בכל פעם שהגעגוע "הרים ראש" בתוכי, מיד גירשתי אותו ממני והלאה כי לא הסכמתי לשלוח אליה בחייה הבאים דבר מלבד שמחה, ואני שמחתי בעבורה בבחירתה - אני אוהב.


ובעצם אהבה היא כזאת - להניח לעצמנו להיות כך שאנחנו ומניחים לאחרים גם כן.

והנה דבר - הרבה אנשים לא יודעים מי הם באמת כדי להניח לעצמם להיות.

הרבה אנשים מוצאים את עצמם מבולבלים ומתעופפים מצד לצד בלי שליטה על חייהם, ממש כמו עלה שלכת שמתעופף עם הרוח מצד לצד ואין לו כל ידיעה לאן, עד מתי ובכלל למה.

כן, כן - לצערינו אנו חיים בתרבות שאינה מלמדת אותנו בבתי הספר מי אנחנו ומה קורה בתוכנו, וגם באופן כליי בחיים אין הכוונה שכזאת. אפילו להיפך - ישנה הכוונה להיות חלק מעדר, בהליכה עיוורת עם כולם ובאופן חולני כמעט, להיות אפור ונכנע ועושה מה שכולם עושים כי ככה וזהו.

לשמחתי הרבה, המצב הזה אינו חייב להיות נמשך. יש בעולם שלנו אפשרויות לדרך חיים אחרת, ולאפשרויות הללו אני קורא "הדרכה".


אני יודע שבחיי שלי (ואני צועד את הדרך הרוחנית כבר למעלה משלושים שנים, שזה למעלה ממחצית חיי בפעם הזאת), בלי נשים יקרות, עוצמתיות, אמיצות ואוהבות, אני לא הייתי יודע מה יש בתוכי, מי אני ולאן כיווני האמיתי מושך.

לשמחתי הרבה, לא הייתי צריך ללכת לבד את הדרך ולגלות את כל התשובות בעצמי - היו שם כאלה שלקחו אותי ביד, שכיוונו, שנתנו מילים, שהציבו מלכודות וששלחו למסעות רבים. בזכותן נהיה לי טוב - טוב מאוד. בזכותן מצאתי את עצמי ואת הדרך, ואני יכול לאהוב - אני יכול להניח לעצמי להיות.


הדרכה טובה היא יקרה מפז.

אני לא מדבר על כל מיני אנשים שלוקחים אותנו ועושים מאיתנו כפילים שלהם או יֵס-מֶנִים או מעריצים וחסידים - אני מדבר על נשים שיכולות לראות אותנו, ולתת לנו את עצמנו באמת.

אין הרבה כאלה, אבל אלה שישנן - הן ברכה גדולה בעולמנו.

אני תמיד אומר לתלמידים שלי: "לא משנה מה תלמדו - משנה מי המורה".

לדעתי, ידע קיים בעולמנו בדרך מאוד חופשיה ונזילה. בטח ובטח בעולם של אינטרנט וויקיפדיה.

אנשים בעלי חזון, שיש להם היכולת לשאת השראה של ממש, שחיים בדרך מעוררת השראה ושיכולים לראות אותנו באמת ולהראות לנו את עצמנו במראות שבלעדיהן לעולם לא נדע... אלה הם האנשים שאני מחפש להקיף עצמי בהם.

נסעתי לארה"ב כדי ללמוד מאחת, למקסיקו ואף לסיביר - אין מרחק גדול מדי או מחיר יקר מדי בעבורי בעניין - אם יש מי שנדמה לי שלידו אני אנסוק, אעשה הכל כדי להיות לידו.

וכמה טוב שיש לי אחת כזאת מאוד, מאוד קרוב - אהבת חיי - טה-רה.


אז אהבה - להניח לעצמנו להיות , מספיק, כך שאפשר לנו להניח גם לאחרים להיות.

אני מאחל לכולנו בחירות של אהבה וגילוי כן ואמיתי של עצמנו.

אני מאחל לכולנו גם הדרכה טובה ושלא נרשה לעצמנו להסתפק במשהו קרוב, זול ונוח.

כן - יותר מכל אני מאחל לכולנו הדרכה טובה. הדרכה טובה.


אני אוהב אותך



コメント


בלוגים אחרונים

bottom of page