פגשתי גבר שאיבד את אהבת חייו

הוא מת והיא המשיכה לחיות בלעדיו.

למרות שהפרידה שלהם אינה חדשה, בעיניים שלו עדיין ראיתי את השבר - כמו גל שמתרסק על סלע וניתז לכל צד, כך חייו השתברו על סלע המוות ורסיסים רסיסים של כל שהיה לו ובו התרסקו, והוא נותר כמו גביע בדולח מרוסק על שיש קר ומנוכר.

מותו לא היה מוות טבעי ולכן היה מפתיע.

ועדיין לא המוות כואב באותו הגבר, אלא המרחק שלו מאהבת חייו אליה הוא אינו יכול

להגיע עוד, והיא, שנותרה חיה, אינה יכולה להשיג גישה אליו ואל לבו שכה כמה עדיין להיות בקרבתה.

היה על פניו חיוך.

לא ראיתי בחיוך שמחה באמת.

כתפיו היו חזקות.

הרגשתי כיצד הוא מחזיק אותן.

הוא ניסה לשדר שהוא בטוב וגם המילים שלו אמרו כך, ועדיין, כל מה שהלב שלי הראה לי זה גבר כואב שמחזיק את עצמו כי הוא יודע שברגע שירפה, הוא יזלוג מתוך עצמו כמו שחולות ים יבשים זולגים מבין ידיים שמנסות לאחוז בהם, והוא יתעופף לכל כיוון עם הרוח ויעלם ודי.

כיוון שהוא היה מת, לא הייתי יכול לחבק אותו.

התיישבתי לידו.

הקשבתי לסיפוריו על זו שהוא אהב ועדיין אוהב, הנהנתי בדממה ואפילו לא שאלתי שאלות הבהרה - הדמעות שלו הסבירו הכל.

בכינו ביחד בשקט והכלתי את כל הסיפורים בתוך לבי - מחזיק אותם בתוכי חזק חזק.

אני יודע משהו על לאבד אהבות.

אולי אפילו יודע הרבה.

יודע מספיק שאין מילים שאפשר לומר אשר מקלות על הכאב.

יודע מספיק שכל שאני יכול לעשות זה לשבת איתו בתוך צערו... ולפעמים זה עושה משהו. לפעמים. משהו קטן. ולפעמים המשהו הקטן הזה הוא הרבה.

אחרי זמן, משהו קרה בתדרים שסביבנו והוא נתן בי מבט דומע אחרון והתפוגג ממני והלאה - חזר אל המקום שאליו אני לא יכול להגיע - אולי גם לא צריך.

ואני נותרתי יודע כאב לב עצום, וזוכר הכרת תודה.

כל עוד האהבה שלי לידי ואני יכול לגעת בה ברכות בקצות האצבעות וללחוש "אני אוהב אותך" - אני בהודיה עצומה.

והצעה קטנה ממני - וודאו שאמרתן/ם היום "אני אוהב אותך", כי אין לדעת מתי האהבה כבר לא תהייה שם עוד...

אני אוהב אותך