מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

פיתוי


הזיכרון הראשון שלי מהחיים האלה הוא שאני מסתכל מלמעלה - ממש ממש מהתקרה - כיצד מניחים את גופי שזה עתה נולד (אמצע הלילה בחוץ) על גופה של האם שרק עכשיו ילדה אותי.

אני זוכר שידעתי דברים בני מיליונים של שנים, אני בטוח שראיתי דברים מופלאים, יש בי ידיעה שהייתי צלול והכל היה בהיר בעבורי והעידנים היו עדיין בתוך הנשימה שלי.


ואז הפיתוי של הפיזי הופיע.

מגע אנושי

חום גוף

ליטוף

ואני התמכרתי ובקלות כל כך רבה שיחררתי את הגדוּלה שהייתה בי וסביבי ואני.


לאט לאט ידעתי פחות, לאט לאט זכרתי פחות, לאט לאט התעמעם לי.

לא הכל - עדיין ראיתי את הנעלמים, עדיין שמעתי את הקולות ועדיין זכרתי שאי שם במקום אחר ורחוק יש... מה?... לא ידעתי רק ידעתי שיש...

אייי... הפיתוי של הפיזי הוא חזק כל כך.

חזק כל כך.

הוא משכר כמו יין של פיות החיות בתוך מערות ולא ראו אור שמש מעולם, הוא מעלף כמו היופי של נימפות המים שמתחבאות מאחורי מפלים צלולים, הוא מטריף חושים כמו ידיים נעלמות שנוגעות במקומות נסתרים ויודעות בדיוק כיצד ליצור אקסטזה, אורגזמה, טלטלה של חושים שלוקחת וסוחפת ואין לדעת לאן ועד מתי והאם אי פעם אחזור.


והרי זה מה שהנשמה שהיא אני רצתה - חיים בעולם גשמי. חיים בעולם פיזי.

ויחד עם זאת אני בטוח שאנחנו לא אמורים לשכוח, להתעמעם ולהעכיר.

הרי אפשר לחיות את הפיזי ולא לשכוח אותנו.


הוי אמא - אני פורש את עצמי ואת כנפיי שוב - מנער אותי מהאבק שעליי ופורש אותי שוב בשיא שיאיי כפי שבראת אותי לפני עידנים.

הוי אמא טובה - אני מסיר מעל עיניי את קורי העכביש הכל כך רבים ופוקח את עצמי אליי ואל העולם הזה ואלייך כפי שפעם הייתי פקוח כה.


הפיזי מפתה ואפילו דורש את תשומות הלב שלנו, ואילו אני מרגיש שלצד החיים הגשמיים, משהו בי נפתח יותר ויותר בימים האחרונים.

מלאו לי 52 שנים לפני מספר ימים, ואני יודע - 50 זה לא צעיר, למרות שהתרבות מנסה ללמד אותנו שאדם בן 50 הוא אדם צעיר. אני כבר לא ילד אולם הזיקנה שמביאה איתה חכמה ושלוות נפש עדיין לא דרה בתוכי.

אני לא צעיר ולא זקן - אני מבוגר.

והבגרות הזאת שבי מתנערת ומחזירה לעצמה את עצמה. הבגרות הזו מצליחה לנער אבק ולהסיר קורי עכביש ואני חוזר לצלילות, לסדרי העדיפויות הנכונים, לראייה הנכונה ואל המחוייבות לא לחיות כאן מתוך התמכרות לגשמי, אלא לחיות כאן מתוך חגיגת החוויה הפיזית.

כל כך קל לשכוח אותנו בעולם הכל כך מופלא ויפהפה הזה, ואני מגלה שלזמן יש כוח, לגיל יש עוצמה ושלהיות מבוגר זה נפלא.


אני אוהב אותך


בלוגים אחרונים