top of page
logo of umata

מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

שיחת טלפון מאהוב שמת מאיידס


"הלו?"

"שלום, אני מדבר עם דוב?"

"כן - זה אני. מה אני יכול לעשות בשבילך?"

"קוראים לי שי ואני עוקב אחריך בפייסבוק. אני מאוד מתחבר לכתיבה שלך והרגשתי שאתה תוכל להבין אותי. יש לך אולי זמן עכשיו? אני רוצה לשתף אותך בכאב ענק שאני עובר עכשיו."


ככה התחילה שיחת טלפון מאוד מאוד ארוכה לפני מספר בקרים.

שיחה שבמהלכה רוב הזמן שתקתי. מדי פעם - ברגעים שבהם הקול נחנק מדמעות ושי היה צריך לאסוף את עצמו - העזרתי לשאול שאלות הבהרה. שאר הזמן רק שתקתי ומדי פעם השמעתי איזה קול הנהון או הבנה כדי שהוא ידע שאני עדיין מקשיב.

את הדמעות שלי דאגתי להחריש בזמן הסיפור שלו, את הכאב שחשתי שבו הוא נמצא, דאגתי להעלים בתוך האורות של הלב שלי. לא הנחתי לשום דבר משלי להפריע את ההקשבה המוחלטת אליה חייבתי את עצמי לצלול.


שי התאהב בגבר שבו הוא עזר לטפל ושהיה נשא חיובי של HIV ונראה היה שמצבו הולך ומתדרדר.

הוא סיפר ל שהוא לא ידע בכלל שהוא אוהב גברים אבל את האיש הזה (שאת שמו לא שמעתי אפילו פעם אחת בשיחה ולכן גם לא העזתי לשאול מהו), הוא אהב בדרך שהוא לא אהב מעולם, וגם לא ידע שהוא יכול לאהוב ככה מעודו.

במהלך השנה האחרונה הם עברו לגור ביחד ולמרות שצל המחלה היה תמיד מעליהם והאפיל על כל רגע, שי חווה את השנה המאושרת ביותר בחייו. יחסי המין שלהם היו מלאים ומצויינים ונעשו תוך כדי שמירה על כל כללי הזהירות, ועדיין היו מאוד מספקים את שני הצדדים, הם יצאו לבילויים בחוץ, והיה להם הכי טוב להיות לבד בבית בביחד שלהם.

לפני כחודשיים מצבו של אהובו של שי החל להדרדר ממש בקצב מסחרר, הוא כמעט הפסיק לאכול, הפך חלוש מאוד והיה ברור לשניהם שמוות כבר מאוד קרובה אליו.

שי סיפר שאהובו ניסה לזרוק אותו מהבית ומחייהם המשותפים בניסיון להגן עליו מפני הסוף הבלתי נמנע ומתוך רצון לשחרר אותו לחיים טובים יותר, אולם שי היה עקשן בכך שאושרו שלו הוא בביחד שלהם וכמו (ואני מצטט) "שור שסוחב מחרשה ולא מוכן להשתחרר ממנה" הוא נשאר קרוב וביחד.


היום עבר שבוע מאז מוות יילדה את אהבתו של שי מחוץ לעולם הזה, והוא התקשר אליי כדי לספר לי כי מתוך מה שהוא קרא בפרסומים בעמוד הפייסבוק שלי, היה נדמה לו שאני אבין.


ואני מבין.

הבנתי לגמרי.

אמרתי מילים שידעתי שיהיו אפשריות לשי. לא אמרתי את כל שידעתי שיעבור מעליו כמו שמן על מים. דמעתי בדממה ולא הנחתי לדמעות שלי לקחת משי את הבמה ואת מרכז האירוע.

שמעתי את הכאב, שמעתי את האובדן ושמעתי את החור השחור הבולע אליו את כל חייו.

שמעתי וגם ידעתי את הדברים - אני זוכר הרבה כאלה.

רוב האנשים שאני מכיר, חווים אבל ושכול עמוקים באמת על אנשים קרובים, אולי שלוש או ארבע ואולי אולי חמש פעמים בחייהם.

אני חוויתי עשרות רבות. אני חוויתי אובדנים של אהבות אדירות בחיי. הם התפרשו על תקופות חיים רבות, ואולם הזכרונות של האובדנים כולל הרגשות הנלווים אליהם, חיים בי היטב בתקופת חיים אחת זו. באופן אבסורד אני זוכר לוויות של אנשים שהיום חיים - אני זוכר אובדן על אנשים שאני מחבק היום.

אני יודע משהו על אובדן ועל שכול ועל אבלות.

בסיום השיחה הבטחתי לשי (שנתן לי רשות לכתוב את הדברים האלה) שאשלח לו אהבה.

כשניתקתי את הטלפון, נכנסתי למקלחת - מתחת למים החיבורים שלי הם הכי עוצמתיים והכי צלולים - התיישבתי על רצפת הקרמיקה הקרה כשמעליי נופלים המים כמו מפלון קטנטן, עצמתי עיניים והבאתי את שי אליי. איני יודע כיצד הוא נראה או היכן הוא נמצא, אין לי מושג מה שם משפחתו או בן כמה הוא, ועדיין השיחה נתנה לי הרבה ממנו. הבאתי אותו אליי, וחיבקתי אותו אליי מתחת למים. הוא נתן את עצמו לחיבוק והניח ראש על כתפי, ביקשתי מאמא שלי - מהאם הקוסמית של כולנו - שתחבק אותו דרכי, שתאהב אותו ותמלא את החור השחור באהבה שלה.

ישבתי כך זמן לא קצר.

עד שנגמר.

כשיצאתי מהמקלחת ידעתי שאני אוהב את האיש הזה. אני אוהב את שי ואני גם אוהב את אהובו שהמשיך הלאה אל החיים הבאים שלו.

ובעצם כל הכתיבה הזו באה כדי להגיד לשי שאני אוהב אותו. שהוא עכשיו חלק מלבי ושאני כאן בשבילו - אין לי כל דרך ליצור איתו קשר חוץ מכך. אז : שי - אני אוהב אותך.

תודה על הקריאה

אני אוהב אותך


Commenti


בלוגים אחרונים

bottom of page