הלב שלי בשלכת
הלב שלי בשלכת
על המדרכה הבוקר, בסחרור מהיר ביותר, נסחפו עלי שלכת. אדומים הם היו וצהובים וחומים וגם כמה ירוקים - ירוק עז שכזה שהיה ברור שהעלה הירוק היה בפליאה מלאה על כך שהוא נתלש מהעץ שלו הרבה יותר מדי מוקדם או לפחות הרבה יותר מוקדם ממה שהוא חשב שזה יקרה לו. רוב העלים שהסתחררו היו בצבעים חמים ונוטפי אודם דם, והמבט שלי נתפס בהם ופתאום התחבר ללבי פנימה, ולמיתוס הקדום על נין הקדושה אשר הצליחה לצאת מתוך המכודת על ידי כך שהיא נתנה את עצמה לשלכת ובכך הפכה לקטנה יותר ולדקה יותר והצליחה להשתחרר חזרה לחופשי ולשוב אל הכוכבים. כך, בדיוק כך, אני מרגיש שלבי נותן את עצמו לשלכת. תמיד לימדו אותי (ואני גם העברתי את המסר) שהזמן אינו מרפא ואינו משנה. רק אנחנו מרפאים ומרפאות את עצמו ורק אנחנו משנות ומשנים את עצמנו. והזמן – הזמן נע ועובר. ועדיין אני מאמין במילים הללו. ולצד האמת הזו, פתאום אני מרגיש את הדבר שהזמן כן עושה. לפחות בעבורי הוא עושה את זה, ואני מאמין שאולי לא רק לי – הזמן מעביר אותנו עונות. לבי שלי בשלכת.
הוא משחרר מעליו עלים אדומים-כתומים-חומים-צהובים ולפעמים גם כמה ירוקים פה ושם. עלים כתומים של דברים שפעם היו מאוד חשובים, עלים צהובים של אנשים שמאוד החשבתי או רציתי בקרבתם, עלים ירוקים של רעיונות שפתאום הגיעו וצצו בי אולם זה כבר ממש, אבל ממש, לא מתאים (אולי זה היה מתאים פעם, אי אז לפני שהגעתי לתקופת השלכת, אולם הם לא התגשמו אז ואין לי כל עניין לשמור אותם ולנסות להגשים אותם היום או מחר או בכלל), עלים חומים של דברים שכבר מתו, עלים אדומים שותתי דם שחבל לי עליהם, חבל, אבל הם פשוט כבר לא בשבילי, עלים של שלכת.
פעם, לפני הרבה שנים, נחנכתי אצל מכשפת עשבים. אני זוכר את האדירות של הגוף הרוחני שלה: דרקונית עשבים זוהרת אורות לבנים וזהבים היא הייתה בנשמתה, וכגיצים של מדורה ירוקה ומקודשת ניתזו ממנה עלים אדומים וחומים, ואלה נסחפי בריקודי רוחות נעלמים ממנה והלאה והותירו אותה בחיוך. היום, שנים רבות מאוד אחר כך, גם בי יש חיוך אל מול השלכת של לבי.
כל כך הרבה נסיונות להיות בסדר ניתזים ממני ואני בטוב עם כך. בטוב מאוד. ובהודיה. עלים צהובים ופריכים של אהבות ישנות שכבר מזמן מתו ניתזים ממני ונסחפים ממני והלאה ואני מרגיש קל יותר וחופשי יותר בתוכי. הרות גורל שאחזה בי בעלים אדומים מאוד – ממש כבר אדום יין בורגנדי – נתלשים מעליי ואני בהודיה על נשימה קלה יותר ועל אוויר חדש שאפשר לחוש שרוקד סביבי מבפנים. והפחדים - אותם עלים קרועים, שרופים משמש ישראלי שאינו מוותר לאף אחד, מחוררים על ידי תולעים שכרסמו בהם ועורקיהם שחורים מאופל פנימי עמוק - עלי הפחד, פה ושם, משתחררים גם כן מעל לבי הטוב. פחד ממה יקרה אם... ממה יהיה כש... ממה יתגשם אחרי... מהרבה מאוד תחזיות עתידיות כואבות, כפי מסורתו הטובה והנצחית של הפחד. הו אמא טובה של הקוסמוס כולו - כמה טוב שאת שולחת את הרוחות כדי לתלוש מעליי עלי פחדים. תודה לך, אהובה קדושה.
אני נותן את עצמי לשלכת.
נותן את עצמי לתלישת העלים, לוויתור על הרבה שהחזתי כה חזק, לשחרור המבורך אשר מביא לנשימה חדשה, ואני בטוח שבדיוק כפי שנין הקדושה הצליחה לצאת ממלכודתה בעזרת השלכת שהיא, היא, כישפה על עצמה, כך גם אני אוכל עם השחרור לצאת ממלכודות בהן אני מצוי ואולי אף לא יודע כי כך, ואהיה חופשי יותר לחיות, חופשי יותר לנשום, חופשי יותר לאהוב. לבי בשלכת, ואולי כל חיי בשלכת, ואני בהתמסרות לשלכת, וממני ניתזים, נתלשים ומשתחררים החומים, האדומים, הצהובים וגם כמה ירוקים... וטוב במערומיי – טוב.
