מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

אנחנו מוכרים שעות


אנחנו מוכרים שעות. מוכרים את גרגרי החול של דקות החיים שלנו. מוכרים את הכוכבים הקטנטנים האלה שלפעמים ניצתים בעיניי שלנו כשהלב שלנו מתרחב בחוויה של אושר. כן - אנחנו סוחרים בזמן.

אנחנו מוכנים למכור את הזמן המאוד קצר של חיינו על אמא אדמה בעבור "להיות בסדר", "אין ברירה", "צריך". אנחנו קונים תיסכול וחרטה ותחושה של פיספוס, במחירים מופקעים של שעות חיינו. שעות שלא תחזורנה לעולם. שעות, דקות, רגעים שהיינו יכולים למצות בהן את עצמינו ולזקק מהן חיוכים שמעידים שאנחנו באמת במקום הנכון, עם האנשים הנכונים. כל כך הרבה זמן אנחנו משקיעים במקומות ועם אנשים שאין בינהם ובין הנשמה הקדושה והמופלאה שהיא אנחנו כלום ואפילו כלום גדול מאוד. זמן שהיינו יכולים להשקיע באנשים ובמקומות ובעשייה שהייתה מקרבת ומחברת אותנו אל החוויה שבתרבות שלנו אינה נחשבת ואינה מוגדרת כערך אמיתי (וחבל מאוד על כך) - חווית האושר. אחנו לוקחים מתוך שעון החול של החיים שלנו גרגרים רבים (ולדעתי רבים הרבה הרבה הרבה יותר מדי), ונותנים אותם בשביל "להיות בסדר" ובכך מקצרים את חיינו האמיתיים. מקצרים את החיים שנועדנו לחיות. מקצרים את שהותנו בתוך היעוד שלנו. מקצרים את מה שחשוב.

כל מי שמגיע לגיל של תבונה יכול לספר שהחיים קצרים מאוד ועוברים במהירות מסחררת. אני מגלה שהחיים באמת כאלה - פתאום הם "היו". לסחור בהם - לסחור בזמן, לסחור בשעות שלנו - לדעתי, זה לא מסחר טוב. החיים ניתנו לנו כדי שאנחנו נחייה אותם, וזה אומר, לפי תפיסתי האישית, לעשות כדי להיות מאושרים ולא למכור אותם כדי "לצאת בסדר". השעות שלנו יקרות מפז ומכל אוצר ידוע לאנושות. אל לנו למכור אותן במחיר זעום של "צריך". . אני אוהב אותך

בלוגים אחרונים