מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

היום הוא יום נוסף למצאך



היום הוא יום נוסף למצאך


יש הרבה סיפורים על כיצד הכל התחיל.

הנה הסיפור שאותי לימדו ושבעבורי הכי הגיוני והכי עובד:

מתוך הכלום והאין, מתוך הכל שמעולם לא קרה ומכל שעדיין לא התגלם, היא יצרה לעצמה גוף. בשיר היא עשתה זאת, בריקוד וגם בתיפוף עמום ועמוק ומרטיט. היא יצרה לעצמה גוף. היא יצרה אגן גדול סביב מערת החיים הקדושה שלה, היא יצרה רגליים חזקות וידיים חזקות, היא יצרה בטן עגולה ורכה וחמימה ומשיית למגע, היא יצרה שדיים ענקיות ושופעות בהזנה, היא יצרה לעצמה גוף גדול ועגול וחמים ורך ונעים.

וכאשר הגוף היה מושלם, היא פערה את רגליה לצדדים וילדה את הלידה הראשונה שאי פעם הייתה - היא ילדה את חוּטוּמֶה - הביצה הקדושה. חוטומה הקדושה הייתה מרוחה בדם של בריאה ובנוזלי לידה קדושים והייתה מושלמת.

כאשר נפתחה חוטומה - הביצה הראשונה הקדושה - כל שיש בקע ממנה לעולם. כמו זיקוקים ניתזו האורות והצבעים והחוויות והחיים כולם. באחת נולדה הבריאה וכל אשר בה. כל גרגר של אבק, כל שמש וכל חיוך - הכל נולדו באחת מתוך חוטומה הקדושה.

וגם אנחנו - גם אנחנו נולדנו מתוך הביצה הקדושה, חוטומה.

זה הסיפור שאותי לימדו ובו אני דבק. כמו שאמרתי - זה לא הסיפור היחיד. זה הסיפור שעובד לי.


ומהותנו, מה היא?

אחד מאחיי האהובים קורא למהותנו "אני" או "אהבה".

לדעתי זו ההגדרה הטובה ביותר שאני מכיר, אולם אני יודע שבעולם מורכב כמו שלנו, ההגדרות הללו פשוטות מדי. ולכן ארחיב.

המילה שלדעתי ,בתרבות שלנו, קרובה ביותר לתיאור מהותנו האמיתית היא "נשמה". ושוב - מהי נשמה?

ובכן אומר שהמהות הנשמתית שהיא אנחנו מורכבת מארבע דברים שהחיבור שלהם עושה אותנו מה שאנחנו: אור, אהבה, תקווה ונצח.

אנחנו באמת, זו נשגבות קדושה ומופלאה אשר עשוייה מאורות אינסופיים שלעולם מאירים ולעולם לא יכבו לא משנה מה יקרה, אנחנו אהבה ללא תנאי וללא גבול וללא סוף הפועמת כמו כוכב זהוב המשלח אדוות של יופי לכל הבריאה ואף יותר מכך, אנחנו תקווה כיוון שאנחנו יישויות של בריאה ויצירה וחי בנו לעד הרעיון שדברים יכולים להיות אחרת וזו מהותה הראשונית ביותר של התקווה, ואנחנו נצח כי אנחנו כאן לעולמים. הצורות שאנו מתעטפות/ים בהן משתנות כבגדים, כגלימות, ככלי רכב, כתחפושות, אולם אנו נצחייות/ם ועד אשר יסתיימו כל המעגלים ותגמרנה כל התבניות והכל ישאב חזרה אל הרחם שילדה אותנו, אנחנו כאן.


אנשים שואלים אותי רבות על ייעוד.

אותי לימדו (ולמעלה משלושה עשורים של עבודה עם א/נשים גם הדגימו אמת זאת הייטב), שהייעוד של כל נשמה הוא אחד ויחיד - אושר.

אנחנו כאן כדי לחוות אושר.

העניין עם אושר הוא שאי אפשר ליצור אותו, אי אפשר לקרוא לו, לכשף אותו, לזמן או לתכנת אותו אלינו. אושר הוא לא דבר שניתן להכריח.

אושר, הוא תוצר לוואי.

אושר הוא תוצר לוואי של שלמות. כאשר אנחנו חוות/ים שלמות עם עצמנו, אושר זורח אל תוך חיינו.


שלמות?

טוב - זה שיעור גדול בפני עצמו.

נאמר כאן רק שכאשר אנו חוות/ים שלמות עם מי שאנחנו, עם מה שאנחנו, עם מה שאנחנו עושות/ים ועם הדרך שבה אנחנו עושות/ים את זה - אושר זורח אל תוך חיינו.

וכאן אחת המופלאויות של הבריאה, שהאם הקוסמית ילדה, מתגלמת בשיא תפארתה.

לכל אחת/ד מאיתנו דרך אחרת אל השלמות, וזה אומר שלכל אחת/ד מאיתנו דרך אחרת אל האושר, וזה אומר שלכל אחת/ד מאיתנו ישנה דרך אחרת להגשמת הייעוד האישי.

יש כאלה שהשלמות שלהן/ם היא דרך ריפוי, יש כאלה שהדרך שלהן/ם היא דרך פתרון חידות, יש כאלה שהן/ם מורות/ים, יש לוחמות/ים, יש אמניות/ם, יש מגלות/ים ויש עוד ועוד ועוד ועוד.

וכך, למרות שייעוד כל הנשמות בבריאה הוא להיות מאושרות, הדכים להגיע אל הייעוד הזה הן אחרות מאוד מאוד ומגוונות ביותר.


הרבה מהנשמות, מגלמות את החיים שלהן בתוך חוויות גופניות.

הן עוטות מלבוש גשמי כזה או אחר ודרכו חוות את החיים ודרכו עושות כדי להגיע לייעודן.

רובנו, על הפנים של אמא אדמה בזמן הזה, הן נשמות שעברו תקופות חיים רבות מאוד בתוך מלבושים/ תחפושות/גופים שונים ומשונים. בכל תקופת חיים (בין אם היא עם מעטפת גשמית ובין אם היא לא) אנו חוות/ים חוויות ועוברות/ים תהליכים. אט אט ישנה התפתחות אישית וגילוי של יותר ויותר אספקטים של המופלאות שהיא אנחנו כמו גם למידה של יותר ויותר דרכים בהן אנחנו יכולות/ים להביע את עצמנו ואת נשגבותינו בבריאה היפהפיה שבראה הגבירה.

לעיתים נפתחים לנו זכרונות מתקופות חיים קודמות אל המודעות של כרגע. זה קורה כאשר לזכרונות שלנו יש אפשרות להייטיב את עצמנו ואת עשייתנו בחיים האלה.

יש כאלה העוסקות/ים בנסיון להעיר זכרונות בצורה מודעת. מה שיכול לפתוח לנו פתחים של ממש, מתעורר מעצמו. לעיתים כחלום, לעיתים כרצון עז (לבקר במקום, לפגוש מישהו, לעסוק באיזה תחום וכו'), לעיתים כידיעה פנימית. מאוד חשוב לנו להיות ערניות/ים לדבר ולתת לו מקום בחיינו. דברים אלה אינם שטות או חוויה מטופשת שיש לחכות שתעבור - מדובר בעצמנו המנסות/ים לעורר אותנו אל עומקים עמוקים יותר בתוך חווית החיים הקדושים שניתנו לנו מאם האמהות של כולנו.


אחד הדברים שמבדילים בין הנשמות השונות הוא מידת הקירבה שלהן אל מהותן האמיתית ומידת היכולת שלהן לגעת בעומקי הבריאה ובמצולות האמת שהיא הן ממש.

יש נשמות שהדרך שהן עשו הביאה אותן למקומות של הדר ופאר, ויש נשמות שעדיין דרכן מתארכת ומתפתלת ויש להן עוד עבודה בקנה מידה קטן ואישי יותר.

אין הדבר מעיד על טוב ורע - הדבר רק מתאר שוני בין נשמות.

שוני במידת התפתחותן, שוני במידת יכולותיהן, ושוני בתחומי העניין שלהן. נכון הוא שפוטנציאלית לכולנו יש את אותן היכולות : אור, אהבה, תקווה ונצח. מעשית, כל אחת/ד מאיתנו יכול/ה להתשמש בפוטנציאלים הללו במידה שונה.

והנה סימן - ככל שנשמה תבחר יותר לעסוק בתמיכה, עזרה ושירות לאחרים ולבריאה בעצמה, כך אפשר לדעת שהיא נשמה מפותחת ומפוקחת יותר. הצורך להיות בשירות מעיד על הליכה ארוכה בדרך ההתפתחות ועל הצלחות רבות בפיענוח ובפיצוח החידה של "מי אני? ומה אני עושה כאן?"


וכל זה מסתכם בשאלה : "מה המשמעות?"

אני מאמין שהגענו לחיים על הפנים המתוקות של אמא אדמה, כדי לחיות את הנשמה שהיא אנחנו.

הגענו הנה לא כדי ללכת לאיבוד בתוך התחפושת האנושית. הגענו הנה כדי להיעזר במלבוש הפיזי שלנו כדי לקיים את הערכים, הרעיונות והחמלה שאספנו בתקופות חיינו הרבות. לקיים אותם כאן למען אנושות כואבת, למען אלה שעדיין מאמינות/ים בתחרות, במלחמה, בכיבוש, באלימות, ויותר מהכל בבצע, בחיפוש אחר כוח על אחרים ורצון בשליטה.

לחיות חיי נשמה בעיניי זה לא לשבת במנזר על הר בודד (יש כאלה שזה מתאים להן/ם וזה נהדר אולם לרובנו זו לא הדרך), אלא לזהות את האידאלים ואת העולם הערכי הנשמתי שבתוכנו - לזכור את האור, האהבה, התקווה והנצח, ומתוך אלה לחיות בעולם ולהיות התדרים העוזרים והמשרתים את כל השאר כדי שגם הם ייזכרו בקדושה המופלאה שהיא הן/ם, שהיא אנחנו.


והיום, גם היום, הוא יום טוב למצוא את עצמנו שוב.




אני אוהב אותך


בלוגים אחרונים