מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

להקריב אהבה על מזבח האומץ



לפעמים אני מדמיין את אלה שהטילו את הקללה הארורה על האנושות, יושבים על כסאות אבן שחורים מגולפים בפרצופי שדים שצוחקים את סיפוקם על הצלחת שליטת האופל בנו ובעולמנו. הם יושבים שם עם כתרי זהב וגלימות לבנות צחורות, יש להם עיניים בהירות כל כך עד שאי אפשר לראות האם אישוניהם ירוקים או כחולים או לבקניים לגמרי, ופניהם חתומים ורק ברור שאיזה זלזול בנו ובכל היקר לנו מרוח על השפתיים המבהילות שלהם. כך אני מדמיין לפעמים את אלה שמצליחים לגרום לשמיים לדמוע את התכול שלהם, לסביונים לדמוע את הצהוב שלהם, ולנו לדמוע את הכאב הצורב שבלבנו. כן - אני לא מכיר הרבה דברים שמתארים את הקללה שעלינו כל כך בדיוק, יותר מ : פרחים בוכים. ומהי הקללה?, תשאלו הנה היא : להקריב אהבה על מזבח האומץ. פעם ידענו לעשות אומץ. מה זה אומר "לעשות אומץ"? זה אומר שלמרות שפחדנו - עשינו. לקחנו סיכון. צללנו ראש לבריכה שלא ידענו אם היא בריכה של דגי זהב או של כרישים. ידענו שאולי יקרה דבר, אבל היינו מוכנים לנסות בכל זאת. היום מוטלת עלינו קללה, והאומץ ללכת אחרי האהבה, אחרי הסיכוי לביחד טוב ומדהים, אחרי הלב... האומץ הזה כבר איננו : "מה יקרה אם זה יגמר?" "מה אעשה אם זה יתברר כטעות?" "מה אם הוא יפסיק לאהוב אותי? - תגמר לו האהבה?" "נפגעתי כל כך הרבה - מה אם גם היא תפגע בי ואתנפץ לגמרי?" "מה אעשה אם אפגע מאוד?" "מה אם אפגע בה/בו? - לא רוצה לפגוע... ואני הרי כזה/כזו" "מה אם הוא/היא לא האחד/אחת?" "מה אם זו פשרה ויש משהו יותר טוב שמחכה לי?" "מה יהיה?" "מה יהיה?" "מה יהיה?" כן - ואל מול כל הפחדים הללו - הפחדים הלגיטימיים הללו, אנחנו עומדים חסרי אונים, והקללה הנוראית של לא לעשות את האומץ בעבור האהבה, משתקת אותנו, מטשטשת אותנו וגורמת לנו בפשטות מזעזעת של סכין החודר היישר ללב ומפסיק את פעימותיו בשניה, להפנות עורף לאהבה וללכת לכיוון אחר. כל כך הרבה מאיתנו וויתרו על על דברים נפלאים שהיו יכולים להיות להם רק מפחד של כישלון או קילקול, וכל כך הרבה מאיתנו בכלל לא נותנים סיכוי לאהבה מתוך הידיעה המקוללת שבה אנחנו עטופים שאין לזה סיכוי מראש. שלושה עשורים אני הולך את הדרך של ההתפתחות האישית, ובשנים הללו למדתי שאת העתיד אין לדעת. אין לדעת אותו בכלל. יש רק ליצור אותו. ומתוך כך אני ודע שהקללה הזו היא קללה שיקרית, ועדיין עוצמתה היא גדולה ואף אדירה, והיא לופתת בחוזקה וגורמת לנו להקריב אהבות וסיכויים לאושרים רבים על מזבח האומץ הרדום ומחוסר ההכרה שבנו. נכון שהקללה מדברת בקול האישי שלנו, נכון שהיא משתמשת במילים שלנו ונותנת כאילו הוכחות והסברים מתוך ההתנסויות שלנו - ועדיין היא לא אנחנו - היא קללה, היא אופל, היא לא אנחנו - רק מתחפשת לנו ואל לנו להאמין לה ולבטוח במילותיה. ומה יהיה לנו בתוך הקללה הזו ששולחת אותנו הרחק מחיבוק האהבה החם אל תוך ידיה של הבדידות המצמררת מקור ומבטון וממסכים מרצדים? זו קריאה לכולנו. קריאה להתעורר ולבחור אחרת - לבחור לא להאמין למילים בתוכנו שמספרות לנו שיהיה נורא ואיום. אלה הן מילים שלא יודעות מה יהיה - רק מנסות לשכנע אותנו בשקריהן. קריאה להזכרות בכך שיש בנו אומץ - יש בנו היכולת לעשות למרות הפחד - יש בנו הניצוץ הנשגב שיודע בריאת מציאות ויודע תקווה ויודע יותר מכל אהבה - כן - יותר מכל הוא יודע אהבה וכמהה לתת את עצמו אליה. לימדו אותי שהכוח העוצמתי ביותר בבריאה כולה, הוא הכוח של הבחירה החופשית. זה הכוח שיכול לעמוד לנו אל מול הקללה ומטיליה לובשי הלבן החיוור השקרי. אני מזמין את כולנו לעשות "אומף" (לאסוף את עצמנו מבפנים) ולא להתפתות לקולות הנבואות השחורות השקריות. קורא לכולנו להעז ולאהוב. כן - להעז ולאהוב. אני אוהב אותך

בלוגים אחרונים