מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

למחוק



בילדותי הרחוקה נלקחתי לפני תחילת הלימודים לחנות מכשירי כתיבה שנקראה "מָלָךְ". אני מניח שהשם הנכון והמדוייק היה "מלאך" אולם כולנו קראנו לה "מלך" ובזה זה נגמר. בעיניי החנות הייתה מערת אוצרות. היו בה מחברות ופנקסים ועטים וצבעים וכל מני דברים צבעוניים ומלאי קסם בעבורי.

אז נקנה קלמר מבד, נקנו עפרונות וטושים ולבסוף גם מחק. או כמו שקראנו לו אז "מוֹחַק" (מלעיל בבקשה). והנה הפלא: אמי שרצתה את הזול ביותר, לאחר מחקר מהיר גילתה שה"מוחק" הזול ביותר הוא לא הלבן הפשוט בצורתו אלא זה בצורה של אשכול ענבים, בצבע סגול ועם ריח חזק של תות. אהבתי את ה"מוחק" הזה מאוד. אהבתי את הצבעוניות שלו, את הריח הכימי שלו ואת צורתו המיוחדת.

והוא - ה"מוחק" - עשה את עבודתו נאמנה ומחק.

כל טעות בחשבון או בעברית, אחרי כמה שפשופים, נעלמה ולא הותירה כל זיכרון, מלבד שובל עדין של ניחוחות תות על נייר המחברת.

כמוהו גם הטיפקס עשה את עבודתו מאוחר יותר, ורק הותיר כתם לבן מבריק על הנייר.

ספוג הכלים מחק את מדבקות הקעקוע מעל ידיי והותיר אותי בלי הדרקונים הצבעוניים שלהם, הוא גם הוריד את הדברים אותם כתבה על ידי ילדה אחת באיזה ערב מיוחד, וכמובן גם את כל השירבוטים שלי על השולחן בחדרי הוא מחק היטב.

היום, בלחיצה אחת על כפתור ה BACKSPACE או ה DELETE כל המסומן נמחק במהירות מסחררת בלי להותיר כל סימן או זיכרון. במיוחד עם שומרים את המסמך אחר כך וזהו - נגמר ואין.

כל כך קל למחוק דברים כאלה.

לעומתם יש דברים שאי אפשר למחוק ולא משנה כמה שכבות של טיפקס נשים עליו או כמה פעמים נלחץ על הכפתור שאמור להסיר את הדברים מעלינו.

יש דברים שהלב לעולם לא שוכח.

דברים אשר נשארים בתוכו ולא מוכנים לשחרר את אחיזתם.

לפעמים אלה דברים קטנים ושנדמה שאין להם כל חשיבות בחיינו, ולפעמים אלה דברים שצובעים בניחוחות שלהם את כל חיינו. לפעמים הניחוחות הם של תות וענבים סגולים ולפעמים הריחות הם של מזבלה, ריקבון ופחד איום ונורא.

כן - מסתבר שהלב אינו חוף ים.

בצעירותי, חוף הים היה מקום מפלט בעבורי. הייתי יושב על החול וכותב עליו מילים ומשפטים של סודות. הרגשתי בטוח לעשות כן כי מיד המים היו מגיעים, מטביעים את הסודות ומעלימים אותם אל תוך המצולות. המים היו מוחקים הכל.

והלב - הלב הוא אינו חוף של ים.

יש דברים שנצרבים בו, נחקקים בו וננעצים בו לעולמים. ואין כל כישוף גירוש או סכין מנתחת להסיר את הדברים, ואפילו ה"מוחק" עם הריח לא יכול להם.


לפני שנים רבות מאוד, נלקחתי מביתי שהיה בכפר קטן ומאוד לא חשוב בטורקיה.

הובאתי אל זוג אחיות מופלאות שאחת הייתה מרפאה קדושה ואילו השנייה הייתה שה-רה ירוקה - מיילדת בחסד האם הקוסמית. הובאתי אליהן כדי להיות חניך בדרכה של האם הראשונית הטובה. לאחר ארבע שנים בהן חייתי עם הנשים הללו שהדבר היחיד שהיה יפה יותר מפניהן העדינות, היו לבבותיהן המופלאים, חליתי במחלה שהן לא היו יכולות לה.

קדחתי מחום, התהלכתי בלילות ללא מנוחה וכאבתי בחלקים שונים של גופי. כל ידיעותיהן לא היו יעילות אל מול המחלה, וכל המרפאות האחרות שהן הביאו לא הצליחו לקחת את האופלים שמילאו את גופי.

לילה אחת, בעודי עומד ואוחז באחד מארבע עמודי העץ שהיו בפינות המיטה והחזיקו את חופת הבדים העדינים מעליה, ואני מנסה להתמודד עם התחושות הקשות בגופי, פתאום חשתי מאחוריי שמש.

לא הפניתי את מבטי כי הייתי בטח שמדובר בעוד התפתחות של החום שבגופי, אותו חוויתי כבר ימים לא מעטים. השמש התקרב אליי מאחור ולאט לאט הרגשתי אותו יורד את חמש המדרגות שהיו בחלל הגדול ושהובילו אל מקום המיטה שלי, ועוד רגע יהיה ממש צמוד אליי.

שמעתי את הצעדים של האש המסנוור מתקרבים אליי, ולבסוף חשתי אותו עומד בצמוד לגבי. חשתי את נשימותיו וידעתי את חומו ובערתו על גבי ובתוכי, שכן השלהבות נכנסו אליי בקלות ובחופשיות.

לא הרגשתי פחד וגם לא רתיעה. משהו בי היה נינוח אל החוויה ורק הניח לה להיות.

הסתובבתי אל השמש.

הוא היה גבר מעט מבוגר ממני. שיערו השחור היה תלתלים תלתלים סביב פניו, זקן ושפם מחוברים ושחורים עיטרו את פניו, ועיניו השחורות היו עליי.

בתוך רגע ידעתי מי הוא האיש. בתוך רגע אותה קללה, ששתי החונכות הטובות שלי עמלו רבות כדי לשכנע ולהראות לי שהיא אינה קללה אלא ברכה רבה, הביאה אותי לראות שאני מכיר ויודע אותו - זוהי לא פגישה ראשונה לנו.

כך היה כל חיי - היו כאלה שהכרתי וידעתי. לא ידעתי אותם מעכשיו - ידעתי אותם מפעם.

וגם את אותו איש-שמש ידעתי מפעם. ידעתי מכוכבים, מבתים, ממעופים, מרגעים רבים אחרים - רגעים של פעם. חייכתי אל מולו וכמעט חיבקתי באהבה, אלא שאז העיניים שלו סיפרו לי את הסיפור שרוב אלה שהכרתי מספרים - הן לא מכירות אותי. אני אולי מכיר וזוכר ואוהב, אבל בצד השני ישנה פגישה ראשונה ואין כל זיהוי פרט לרגע הזה.

"אני מרפא, והחונכות שלך זימנו אותי לכאן כדי לראות אם אוכל להיות לך לעזר."

"אההה."

"בוא וספר לי מה קורה לך ולמה אתה חושב שזה קורה?"

כך התחיל המפגש בינינו שנפתח ונמשך לאורך שנים רבות אחר כך.


זה אחד מהדברים שהלב שלי לא מוכן לשכוח.

מפגש ראשוני שהתפתח לדבר טוב ומופלא.


בימים הללו. ימים של חוסר ודאות, ימים של ראש ממשלה ושרים שכבר מזמן זנחו את המושג ה"הנהגה" לטובת מושג ה"שליטה", בימים בהם אנשים חווים פחד ואובדן וקשיים כלכליים גדולים, בימים בהם מנסים להפריד בינינו, לבודד אותנו ולייאש אותנו, בימים האלה, אני פונה לתוך לבי ומחזיק חזק את הדברים הנפלאים שהוא מסרב לשכוח - דברים שממלאים אותי באורות, בתקווה ובמספיק טוב עד שאפשר לעמוד מול כל השאר.

נכון הוא שיש בלב גם דברים אחרים - כואבים ופצועים - אולם זה לכתיבה אחרת בפעם אחרת.

בכל לב יש זכרונות שאין למחוק - זכרונות של אהבה וטוב. למצוא אותם, להחזיק בהם, ולהתבסם בניחוחות התות והענבים שלהם - נותן כוח רב אל מול מציאות בעייתית מה.


אני אוהב אותך


בלוגים אחרונים