מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

לפני מספר ימים הלכתי לתת אור בבית משפחה שחוותה אובדן



לפני מספר ימים הלכתי לתת אור בבית משפחה שחוותה אובדן.

אב המשפחה, לאחר חודשיים וחצי של ריקוד עם מחלה, לבסוף נמצא ראוי על ידי גבירת השער האחרון, והיא הגיעה אליו, ולמרות כל המכונות וכל הטיפולים וכל מה שהרפואה הרגילה יודעת לעשות, ידה העדינה כיבתה את נר חייו והוא נולד למציאות אחרת מאיתנו.

הוא נלקח מהעולם, נלקח מאיתנו, נלקח ממשפחתו, והם נותרו שבורים.


אני לא אוהב את כל הביטויים השגורים שמתקשרים אל סוג כזה של חוויה:

"ניחום אבלים" - מנסיון אישי אי אפשר לנחם אבלים. זה פשוט לא אפשרי.

"אני משתתף בצערכם" - איך אני יכול להשתתף בצערם? האובדן, השכול, הבור הענק הזה שנפער בחיים הם כאלה שאין לי כל סיכוי להיות שותף בכך, וזה גם לא המקום שלי, ואני באמת גם לא רוצה להשתתף בכך. לכל אחד מאיתנו יש את השקים שלו לשאת - להשתתף בשקים של אחרים - לא מרגיש לי הרמוני.

"שלא תדעו עוד צער" - נו באמת - רמת האגו... מי אני שאעז להוציא כזה משפט מהפה? - יש גבול לכל אגו.

אז לא הלכתי לנחם את האבלים - הלכתי להביא אור בתקווה שהוא יעשה לפחות במידת מה - טוב.

מכל המשפחה - ההכירות העמוקה שלי היא עם האם ועם אחד מהבנים.

50 שנים הם היו ביחד - האישה והגבר שנולד למציאות אחרת.

50 שנים זה המון.

אחרי החיבוק שנתתי לה ושלתוכו היא בכתה "הוא הלך, הוא הלך" ואני רק החזקתי אותה ומעט הנהנתי בראשי בדממה, הושיבו אותי בצד השני של החדר, שהיה מלא באנשים חובשי מסכות, ככה שאני בדיוק ממולה.

בכל השעה שישבתי שם בקשתי מהאם הקוסמית של כולנו לתת לה את האור שבלבי. ממש כיוונתי אלומה של אור תכול מלבי שלי אל לבה שלה. ראיתי שזה לא עושה דבר.

היא הייתה מכונסת בעצמה ובקושי מדברת או מתקשרת עם הסביבה. היא הייתה עטופה בכנפיים ענקיות בצבע של אפור של בטון ובמשקל מתאים - טונות. כנפיים של אובדן. הן עטפו את האישה הדומעת ברכות ובעדינות ובכובד לא יאומן ורק עירסלו אותה בתוך כאבה שמילא אותה כך עד שהאורות שניסיתי שיבואו אליה לא היו יכולים אפילו להתקרב.

50 שנים מחייה היא חלקה עם גבר, ומעכשיו תצטרך להמשיך לבד. רק המחשבה על כך מכווצת את הגרון ככה שאוויר לא מצליח להכנס פנימה.

שעה ממש שלחתי אורות (כי אנחנו לא מאמינים בייאוש) ושעה שלמה הם נשפכו לצדדיה ולא הצליחו לחדור את חיבוקן העקשן של הכנפיים האפורות.


לידי התיישב בנו של זה שנולד למציאות אחרת. איש מופלא, אב לילדים בעצמו, ושהלב שלי יודע אותו כאח למרות שהוא ממגזר אחר, מדת אחרת, מחינוך שונה ועדיין - אח.

הוא היה מתפקד.

בכל פעם שנכנסו אנשים חדשים לבית - קם וברך. בכל פעם שעזבו - קם והודה. היה בשיחות עם הטלפונים של המנחמים מרחוק, סיפר על אביו, דאג למים ולקפה, ובכלל היה מאוד מתפקד.

ובין לבין, התיישב לידי. רגליו רועדות או קופצות, בעיניו דמעות שברוב הזמן הוא מצליח לסכור - רק ברוב הזמן - ובתוכו געש של ממש.

הנחתי על גבו יד וגם ממנה שלחתי את האורות של האם הגדולה של כולנו.

לשמחתי - הוא היה פתוח לקבל. אל תוך הים הגועשת, השחורה, האבודה, המיטלטלת, והסוחפת אל תוך מערבולות של כאב איום שרק מי שחווה אובדן שכזה יודע, האורות הצליחו להכנס, ובמידת מה, לעשות נעים.

הוא קם ועשה את שצריך, וחזר לשבת לידי, הוא קם וענה לשיחת טלפון ושב חזרה אל ידיי, הוא דיבר מילים לא באמת חשובות, והרגשתי אותו שוקע (גם מעט בפיזי) ונענה למגע, לאור, לרצון הכן והפשוט של לבי להקל עליו ולו במעט.


לבסוף, היה נכון לעזוב את המקום.

חיבקתי את האם ולחשתי אל תוך דמעותיה והתייפחותה החרישית את המילים היחידות שהיו לי ושידעתי שהן אמת ולא סתם משפט שאומרים באירוע שכזה "הלב שלי איתך."

"תודה" היה כל שהיא השיבה לי עם נסיון של חיוך, ושחררנו.

גם אותו, בדלת, חיבקתי. הפעם בעוצמה אנרגטית הרבה יותר נוכחת ובחוזק פיזי הרבה יותר מועך (חיבוק דוב :) ) ולו לחשתי "אתה בלב שלי אח - עמוק וחזק ובאור."

כששחררתי את החיבוק הוא ענה "אתה ידע שזה גם ככה אצלי - כן?"

חייכנו ועזבתי את המקום.


אחד הדברים שאני יודע מאוד בחיי הוא אובדן ושכול. כיוון שאני זוכר תקופות חיים כל כך רבות, אני זוכר את החוויה הזו של אנשים אהובים רבים שגבירת השער האחרון מצאה לנכון לכבות את נר חייהם ולהוליד אותם ממני והלאה.

יודע מספיק שאין נחמה שבאה מבחוץ בעניין.

יודע מספיק שאהבה כנה ונקייה יכולה להקל מעט ולאפשר איזה פתח קטן לדמעות או כניסה של מעט אוויר לראות.

יודע מספיק שאור של לב שלא מתייאש יכול לתת את הכוח לחיוך קטן להיוולד בתוך האופל הגדול.


אני אוהב אותך


בלוגים אחרונים