מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

לפעמים האהבה לא נשארת


לפעמים האהבה לא נשארת.

לפעמים, מסיבות שאני באמת לא מצליח לפענח, ציפור הפלאות הזו אשר יודעת לגרום ללב להיות באקסטזה וברטטי אושר עילאי בגלל מבט אחד או נגיעה חטופה, מחליטה לפרוש את כנפיה ולהמשיך הלאה בדרך שלעולם לא נדע לחזות את כיוונה. עלתה על זה חווה אלברשטיין : "האהבה מאלתרת - לך בעקבות המנגינה..." לפעמים הציפור עוזבת רק צד אחד של האהבה ונשארת בצידה השני - זה כואב. כואב מאוד. הייתה לי שיחה עם גבר אחד על האהבה שעזבה ולקחה איתה את האישה שהוא אהב יותר מכל. כך ביום אחד פרחה לה ציפור הכשפים הזו ואחר מעופה, אחרי הנוצות שהציפור המופלאה הזו הותירה אחריה כסימני דרך, הלכה זו שלבו המשיך לחגוג ועזבה אותו. הוא סיפר לי שאחרי שגמר למות את שברון לבו, החליט ללכת בעקבות המנגינה השבורה הזו ולחפש את אותה אחת שאהב ושהיה בטוח שאם רק ימצא אותה, אם רק היא תראה אותו שוב, אם רק יאמר את המילים הנכונות, היא תשוב אל חיבוקו והם יהיו ביחד שוב. למרות שכל שלמדתי על אהבה וגם התחושות הפנימיות שלי, אמרו לי שגם אם ימצא אותה, היא לעולם לא תשוב אל חיבוקו, איחלתי לו הצלחה ואפילו קיוותי בעבורו שאני טועה, ושבמקרה שלו, במקרה המיוחד הזה הדברים יסתדרו אחרת. הנחתי לאיש והמשכתי בדרכי בשוק כשאני מלא בתחושת הסיכון שבלאהוב. אי אפשר לבחור אהבה, אי אפשר להכריח אותה לבוא או לתת לה ללכת, אולם כאשר היא באה - הבחירה היא שלנו - האם אנחנו הולכות/ים איתה או לא. וללכת עם האהבה זה להפתח לאושר גדול יותר מכל חוויה אחרת, וגם להפתח לסיכון שהרי אין לדעת את לבה של ציפור האהבה החופשיה ושאינה מוכנה להיות מאולפת או לחיות בכלוב, והחופש שלה הוא מוחלט לעולם. כן - נתנו את הלב, ובקלות הוא יכול להשמט ולהתרסק. אין חוזה שיכול לו - לא נישואין ולא יצירה משותפת, אין ביטוח שישמור על זכויותינו כי גם אם נקבל את כל הרכוש, הכאב והריסוק עדיין יהיו שo. אין הבטחות ואין אחריות - סיכון מלא ומוחלט. ואוו ואוו ואוו - מדובר באמנות של ריקוד על הטרפז בקרקס, התלוי גבוה מאוד מעל האדמה ואין כל רשת בטחון למטה. אין כלום מלבד אמא אדמה שלעולם תתפוס אותנו ותחזיק אותנו קרוב אליה, גם אם כדי שזה יקרה, הגוף שלנו, ואולי יותר מבהיל, הלב שלנו, יתרסק. ואני מתבונן באנשים בעולמנו. כל כך רחוקים זה מזה, קרים, מכונסים, ציניים, מבוהלים כל כך מהסיכון ומהכאב שהוא טומן חובו. מבוהלים ממש. ויש הרבה הסברים והרבה מילים לתת למה אנחנו לבד וכיצד עדיין לא מצאנו... מילים על חוסר רצון להתפשרות ומילים על חוסר אמונה במוסד ומילים על שלמות עצמית ועל רוחניות ועל ייעוד שחשוב יותר מכל, ומילים ומילים ומילים ומילים ועוד כמה מילים שנותנות את הלגיטימציה לא לקפוץ אל הנדנדה התלויה בין שמים לארץ ולקחת את הסיכון הגדול ביותר בחיים.

ואני יודע שלושה דברים:

1 - כשמוות - המיילדת הגדולה - באה אלינו, יש לה רק 3 שאלות:

1. האם אהבת?

2. את מי אהבת?

3.כמה אהבת?

2 - הדבר היחידי שעובר איתנו מתקופת חיים אחת לאחרת היא הצמיחה הרוחנית שלנו וזו נמדדת ב: האם למרות שפחדנו, בחרנו באהבה?

3 - אני מעדיף לחוות את חדוות האהבה למשך דקה אחת ולכאוב את פרידתה שנה ויותר, מאשר לא לחוות את ציפור הפלאות הזו בכלל. אחרי כל הסיבוב הזה חיפשתי את האיש בשוק כדי להגיד לו, מה? לא בטוח שידעתי. אולם כמו האהבה שעפה והיא מאלתרת, גם הוא התעופף מהמציאות שלי ואני באמת מאחל לו שהציפור החופשיה הזו תמצא אותו שוב ראוי והוא יחווה פעם נוספת את החסד הנדיר והמופלא הזה שנקרא אהבה.

"אהבה היא לא אוצר של טבע , אי אפשר לחפור ולחפש - אהבה היא נס מי שזוכה בה, שישמור כמו על אש... (עוד כמה מילים של חווה אלברשטיין) אני אוהב אותך

בלוגים אחרונים