מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

מה שחייבים - חייבים


מה שחייבים - חייבים


ארבעת הדברים שבאמת חייבים : לנשום, לאכול, לשתות, לישון.


בדרך כלל, כשחושבים על אלה חושבים על לנשום אוויר/חמצן, לאכול אוכל, לשתות מים/נוזלים, לישון ולנוח.

כך אנחנו מתבוננים על הדברים אם אנחנו מזהים את עצמנו עם הגוף.

אבל, בעיניי זו טעות:

כפי שלימדה המורה האינדיאנית המופלאה מרי סנדר : אנחנו לא גוף שיש לו נשמה - אנחנו נשמה שיש לה (באופן זמני) גוף.

ולכן ארבעת הדברים שממש ממש חייבים, בעבורי, הם אחרים לגמרי :

אני חייב לנשום אהבה.

אני חייב לאכול חוויה שבה רואים אותי.

אני חייב לשתות איכפיות.

אני חייב לחלום תקווה.


אני יודע בוודאות מוחלטת שאנחנו לא חיים על חמצן - אנחנו חיים על אהבה. רסיסים של אהבה שזורחים את אורם בתוך האוויר סביבנו, הם אלה שמחיים אותנו. הנשמה שהיא אור נצחי ונשגב, נושמת אהבה. בדיוק כפי שדגים סובבים במים ומתוכו יונקים את החמצן לחייהם, כך אנחנו סובבים באוויר ומתוכו יונקים את האהבה.

אהבה היא כוח החיים ויותר מכך היא הסיבה בחיים ולחיים.

*** אני חייב לנשום אהבה ***


אחת המורות שלי - אד-אומה המקסיקנית - לימדה אותי משפט : "אין דבר נפלא יותר בעולם הזה מאשר להיראות באמת."

ואני מסכים לגמרי - חוויה של אושר ענק היא להיראות באמת. לחוות את הרגע הזה שיש מי שרואה אותי בדיוק כמו שאני, בלי המסכות ובלי ההתחבאויות, רואה ואוהב/ת את מה שרואה.

זו חוויה מזינה ובונה. היא ממש בונה אותנו להיות קרובים יותר למהותנו ונותנת לנו כוח ועוצמה.

*** אני חייב להיזון מחוויות של ניראות אמיתית ***


איכפתיות (ועוד אכתוב עלייה יותר בהרחבה בבלוג משל עצמה) היא חוויה של מים צלולים וקרירים ביום שרב קיצי מדברי. הרצון הזה להייטיב, המקום הזה שמתגלה פתאום ויש בו כוונה טובה, התכוונות שיש בה חיבוק ועיניים שמתבוננות ויש בהן אור של נדיבות וטוּב - החוויה הזו ממלאת אותנו בנוזלים שמשמנים את כל גלגלי השיניים שלנו מבפנים והופכים הכל לנכון ולמתאים ולמכוייל ולשווה את זה.

*** אני חייב להרוות את עצמי באיכפתיות ***


סבתא טווילה - אם שבט הסניקה האינדיאנית שאימצה אותי למשפחת הזאבים בשמורת סנקה בצפון ארה"ב - לימדה אותי שמי שאין לו חלום - אין לו חיים : "הוא לא מת אבל הוא גם לא חי" היא הייתה אומרת.

ומהי תקווה? - תקווה היא הרעיון שאפשר שיהיה אחרת.

אני חי את החלום הזה כבר שנים רבמות מאוד.

אני בין אלה שממש זוכרים שאפשר שיהיה כאן אחרת כי כבר היה אחרת. אני לא רק ישן למען הגוף, אני חולם למען הנשמה שהיא אני, למען כל הנשמות שהן כאן ולמען הבריאה כולה - יש לי חלום, יש לי תקווה ואני משלב בין שינהם וחולם עולם אחר, שאין בו מלחמה, שהכאב בו הוא פי כמה וכמה פחות, ושנשים של אהבה, איכפתיות וראייה צלולה מנהיגות אותו.

*** אני חייב לחלום תקווה ***


אלה הארבעה שלי ואני אוהב אותך


בלוגים אחרונים