מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

מסביב יער הבמבוק הירק היה שקט


מסביב יער הבמבוק הירק היה שקט והביע את עצמו רק כשאיזה רוח לא ממושמע החליט להפר את ציוויה של הגבירה לדממה, עבר בתוכו וגרם לגזעים הדקים מין רעד שהשמיע נהמה חרישית סביבנו. לצד הבריכה הקטנה שצפו בה שני נופרים לבנים מושלמים ישבתי והקשבתי למילותיה של הגבירה. היא לבשה שחורים שכיסו את כל גופה, עטפו את ראשה ורק הותירו את פניה המושלמים חרושי הקמטים שהעידו על עשרות או אולי מיליוני שנים שהיא כבר צועדת בעולם הזה, גלויים במרהיבותם. שיערה היה מסודר כסהר מעל ראשה וגם הוא כוסה בבדים השחורים העדינים, ועל אצבעה המרכזית בידה השמאלית הייתה טבעת יחידה עשויה זהב נוצץ שהחזיקה ענבר שהייתי בטוח שהיה הרבה יותר צעיר ממנה. היא הייתה החונכת שלי ונתנה לי מילים אחרונות בטרם יציאתי למסע אל עבר המערב הרחוק. היא הייתה התגלומות הגבירה של כולנו והאהבה הגדולה שלי בחיים ההם. היא הייתה מספרת סיפורים, מלחינה ומאסטר-נגנית בקטרוס הקסום. היא הייתה זו שאימצה אותי אליה ואל עולמה הקסום, היא הייתה האור שכיוון אל הטוב והנכון, היא הייתה כל עולמי. כל זה היה עתיד להשתנות, אולם באותם רגעים קסומים בהם היא ניגנה אותי ממנה ומהעולם אותו הכרתי כל חיי, לא ידעתי זאת ורק בטחתי בה ובמילים שנתנה לי. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה אולם בזכרונותיי היא חיה לצידי עוד אלפי שנים רבות מאוד - עד היום.

בלוגים אחרונים