גירוש שדים בקטדרלה במקסיקו

כבר במטוס בדרך למקסיקו היה ברור כי המסע הזה באדמת המאיה הקדמוניים, יהיה מסע מעולמות אחרים. מתי ידעתי את זה?

כשבאמצע השמיים, כשהמטוס משייט מעל גובה העננים, אור ענק מסנוור ומלטף מילא את חלל המטוס. מתוך האור התגשמו, תוך שהן מתקרבות אלי, חמש דמויות יפיפיות של נשים. הן היו אפופות בקרני אור בצבעי סגול ולבדר שזרחו מהן לכל הכיוונים ועל קרני האור הללו היו תלויות טיפות של טל סגול כמעט שחור ונצנצו עם כל תנועה שלהן. מבטן היה מבט של טוב.

יחד איתן ועם האור שהעלים מהעין כל דבר פרט להן, ניגון מופלא של חליל עטף את תודעתי והזכיר לי דברים עתיקים שכלל לא ידעתי שאי פעם חוויתי.

אחת מהן דיברה אלי מבלי להזיז את שפתיה. קולה המתוק מילא את ליבי וידעתי את דבריה. היא בירכה אותי לשלום ואמרה כי היא וארבעת הדמויות שאיתה נשלחו על ידי גואדלופה כדי לקבל את פני אל אדמת מקסיקו. גואדלופה מברכת אותי בבואי ומבקשת שאתמזג עם האדמה עוד לפני שגופי הפיזי יגע בה. כמובן שהסכמתי ללא שאלות ונתתי לעצמי לפתוח את ליבי ואת מרכז הוויתי, נישמתי והידיעה המוחלטת של מקומי בבריאה ושפכתי את כל אלה קילומטרים למטה אל האדמה. שפיכתי אל האדמה היה שלמה וללא גבולות. לא השארתי כלום לאחר כך, נתתי כל שהיה לי. והאדמה מילאה אותי בנועם ובתחושה של טוב ואהבה אדירה ואינסופית. כשחזרתי למטוס, משלחת קבלת הפנים כבר לא היתה בו.

המטוס חזר להיות מלא בנוסעים, בתור לשירותים ובדיילות המביאות כוסות מים.

וודאי עולה השאלה –מי זו גואדלופה?

והתשובה היא לא כל כך פשוטה. היום, גואדלופה היא הבתולה הפטרונית הקתולית של מקסיקו. אולם שורשיה של אנרגיה קסומה זו הם שורשים שמאניים. בעולם האינדיאני העתיק של דרום אמריקה, גואדלופה היתה ידועה גם כבתולת חצות הלילה - אחת משלוש האימהות הגדולות של העולמות התחתונים ותפקידה היה ללוות את נשמות המתים מהעולם הזה להמשך דרכם. עם הכיבוש הספרדי ובואה של הנצרות, התערבבו והתמזגו שתי הדרכים הרוחניות עד כדי כך שכיום גואדלופה היא הבתולה מריה של המקסיקנים והיא אף מאושרת על ידי הוותיקן ברומא.

במיזוג הבלתי אפשרי הזה, בקתדרלה שלה במקסיקו סיטי, המלאה ציורי קיר, פסלים של ישוע ומזבחות תפילה עם צלבים, יש גם זבחים אינדיאניים הכוללים נוצות, אוכל לאבות הקדמוניים, רעשני דלעת וסמלים שאמניים נוספים.

ככה זה במקסיקו - אנשים קתוליים אדוקים ועדיין חוגגים חגים שאמניים בבתי קברות ומחוברים לרוחות אדמה בבתי התפילה... מקסיקו!

בתחילת השהות שלנו במקסיקו, הפכנו את עיר הבירה לבסיס ובכל יום הזמנו מקומות בסיורים מודרכים (טרנזיט אוסף בין חמישה לשמונה אנשים מכמה מלונות, ונוסעים!) למקומות של עוצמה בהם רצינו לבקר. כמובן שהסיורים המודרכים לא מגיעים רק למקומות המעניינים אותנו, וכך כדי להגיע לכנסיה של טונטזין (עוד רוח שאמניית שפרוש שמה אומר "אמא תירס" ושהיתה מוכרת ונחגגת על ידי השאמניים בעולם העתיק, שהתמזגה לנצרות וכך הפכה בתולה (אוי ויי) והתגלמות נוספת של מריה/גואדלופה. ואפילו בנו כנסיה בדיוק על מקום הפולחן האינדיאני הקדום שלה) נאלצנו לבקר בשוק אומנים, בית חרושת לאריחים, כנסיות אחדות וגם קתדרלה אחת בעיר פואבלה.

טה-רה ואני היינו מאוד בסדר. הלכנו אחרי המדריך ועשינו פרצופים מתעניינים.

כל הסיור עד הכנסיה של טונטזין היה נחמד. הכנסיה של טונטזין, זה כבר סיפור אחר לגמרי. העוצמות שבמקום נוגעות ישירות באקסטזה ועונג בתודעה של כל מי שיודע מה לעשות שם והמים בכנסיה... מבורכים, מבורכים, מבורכים!!! כמובן שאספנו קצת מים משם כדי שנוכל לתת לאנשים בארץ מעט מהחוויה.

גם הטיול אחרי הכנסיה של טונטזין היה נחמד.

ואז הגענו לקתדרלה בפואבלה.

מיד בחצר המרוצפת אבנים כהות הרגשתי שמשהו כאן ממש ממש לא בסדר. אמא עם שתי ילדות יצאו מהמבנה העתיק וחלפו על פנינו כשאנו נכנסנו ובעיניים של הילדות היה אופל ורוע שהעביר בי צמרמורות קשות ואז ידעתי שזה לא רק לא בסדר מה שקורה כאן – זה ממש!!! ממש!!! ממש!!! לא בסדר!!!

אמרתי לטה-רה לשים הגנות כי יש כאן אופל ושכשאדע יותר על מה קורה, אספר לה.

הלכתי אל עבר המזבח הראשי בקתדרה והרגשתי את הכאב והפחד סוגרים עלי מכל הכיוונים. ידעתי שמה שיש כאן בא ממש מתוך הקירות והאבנים וידעתי שזה עתיק ונורא. כשהגעתי למזבח ממש, הסתבר שיש פניה שמאלה לאולם נוסף וכשעמדתי בתוכו, ראיתי שאני עומד במרכז הגיהנום הזה שכל כולו אלימות חונקת נשמות מצד אחד, ויאוש ואימה קפואה מצד שני.

היה ברור שאני לא יכול להניח לדבר הזה להמשך. הבנתי שמה שקורה במקום הזה משפיע על האנשים ולכן ראיתי את מה שראיתי בעיניי הילדות הקטנות כמה רגעים קודם לכן.

ביקשתי מטה-רה שתיצור סביב "מרחב סטרילי" מאנשים ומהמדריך שלנו שהיה להוט לספר על כל פסל ועל כל פיסת היסטוריה במקום. כשקיבלתי ממנה את הדבר, ישבתי על אחד הספסלים במרכז השאול הזה ועברתי למימדים האחרים.

מיד אל מולי הופיע שד ענק ואדיר. צורתו היתה צורת נחש ענק שרק ראשו היה בגודל של חצי מהגוף (הלא קטן) שלי. כל כולו היה אדום וממנו נטף דם, רקק, ריקבון, ביצתיות מזוהמת, סירחון וזוהמה נוראית. הוא התבונן בי בעניין. הנחתי שהוא לא רגיל להרבה אנשים שיכולים ממש לראות אותו. אמרתי לו שאני איון – שליחה של האמא הגדולה וכי בשם האמא הקוסמית אני מכריז כי הוא לא יכול להשאר כאן!

הוא רק רשף אש מעינייו בתגובה, ואמר כי גם הוא נמצא כאן בשליחות האם הגדולה מייד לצידו הופיעה דמות אלה מוארת. ידעתי שזה לא יכול להיות והחלטתי להשתמש בשיטה שפיתחתי במהלך שנות עבודתי בעולמות הנסתרים. מתוך שתי כפות ידיי, מתוך ליבי ומתוך מרכז המצח שלי שילחתי להבות של אש אל הדמות שהוא הציג בפניי. ידעתי שהאש תעלים אשליה אבל לא תוכל לגעת בדבר שהוא אמיתי.

כשהשלהבות שבקעות מתוכי שכחו, דמות האלה לא הייתה שם – השד יצר אשליה אבל הצלחתי לא ליפול בפח שטמן לי. אז היצור פנה לטקטיקה אחרת. הוא ידע שאם ישבור את הריכוז שלי ואאלץ לפקוח עיניים, לא אוכל להלחם בו. הוא הכריז שאם לא אקח את התיק שלי שהיה מונח בעולם הפיזי על הרצפה לידי, הוא ישלח מישהו לגנוב לי אותו (חשוב לספר שבתיק היה כל חיינו – כרטיסי טיסה, כסף, מפתחות למלון, דרכונים – הכל). לא התפתיתי ובמקום זה אמרתי לו שאין לי בעיה עם זה. הפניתי את האש שמתוכי אל התיק ושרפתי אותו כליל – מה שיהיה יהיה, אם ייגנב התיק – ייגנב. אבל אני בשד הזה מטפל.

ברגע הזה נחש הרפש הזה כנראה הבין שכאן בלי מלחמה, דבר לא יצליח לו, והוא זינק אליי ולפני שהספקתי להתגונן... דרך עיניי, נחיריי, פי ואוזניי הוא נכנס אל תוכי. עוד ועוד גועל ואופל מילאו אותי. הרגשתי את עצמי מתעכל מבפנים, נחנק, נשרף, נמס בכאב. בחילה עלתה מתוכי וכל האוכל מכל היום במהירות רבה מאוד עלה למעלה. ידעתי שאם אני מקיא, הריכוז יישבר, וטוב לא יקרה לי מזה. השתמשתי בכל כוח הרצון שלי כדי להחזיר את האוכל למטה ולהישאר בפוקוס מול היצור. ברגע שחזרתי לעצמי, פעם נוספת הנחש המדמם הזה צלל אל תוכי מכל חורי ראשי והחל צורב אותי מבפנים, מתפתל בתוכי, צורח בראשי, מכאיב ומעורר קיא ופחד אדיר. בשלב הזה כמעט נכנעתי. הרגשתי את אחיזתי בעצמי נחלשת... אולם, פתאום הרגשתי את טה-רה מתקרבת אלי. ידעתי שאני חייב להגן עליה ולהרחיק אותה ממני כדי שלא יקרה משהו למעטה ההגנה שלה וגם היא תפגע מהתופת הזו. לא יודע מאיפה מצאתי כוח אבל פתאום פעלתי בשני כיוונים. בכיוון אחד החזקתי את האוכל בתוך הפה והכרחתי את עצמי לבלוע אותו שוב, ובכיוון השני שידרתי לטה-רה שאני בסדר ושתתרחק.

כשראיתי את הנחש המבאיש אל מולי פעם נוספת עושה תנועות של הסתערות שלישית, פתחתי את עצמי אל הנשמה. פתחתי את ליבי אל האור המוחלט שהוא אני. נתתי לעצמי להיות ניראה כמו שאני באמת – איון המשרת של הנשיות הקוסמית! ודרכי אורה המוחלט של האמא הגדולה זרח לכל הכיוונים ושטף את התפלצת שמולי.

האור הסיר ממנו את התחפושת הארצית ומולי ניצב נחש לבקני בעל עיני אש מהשאול. מתוך עינייו בקעו ידיעות ומילאו אותי בהבנה מלאה של המצב ממולו אני ניצב:

לפני 300 שנים, כומר ששירת בקתדרלה הזו נסחף לעבודה עם הכוחות האפלים במאגיה שחורה. הוא רצה כוח ועוצמה על האנשים והחליט לערוך טקס מהגיהנום. באחד המרתפים של הקתדרלה הוא צייר מעגל על הארץ ובתוכו טבעות שונות, כוכבים, מילות השבעה וכישוף שהחזקה שבהם היא אן-נה-בה-לה* ובטקס אפל ומרושע זימן ומשך מתוך העולמות התחתונים שד איום ונורא אשר יפחיד את האנשים הבאים להתפלל, יחמוס את חייהם ואורם ואת כל הכוח הזה יקבע בקירות המבנה כדי שהכומר יוכל להשתמש בזה ולשלוט בהם. אפילו את נשמות המתים הוא הכריח את השד לחמוס ולא להניח להם להמשיך את המסע שלהם לעולם הבא. הכל כדי לצבור עוצמה וכוח ומעמד של שליטה. הכישוף היה מאוד חזק והשד נאלץ לעשות את העבודה הזו. אולם השד הצליח למצוא פרצה בכישוף והצליח לחמוס גם נשמתו של הכומר והרגו. למרבה ביש המזל הדבר לא שיחרר אותו מהכישוף האפל והשד נותר כלוא בקתדרלה כשהוא נאלץ להמשיך ולחמוס נשמות ואנשים.

שאלתי אותו האם יש דבר שאני יכול לעשות כדי להחזיר אותו חזרה למקומו הטבעי. נחש האופל אמר שעלי למצוא את המרתף עם הציורים על האדמה, לעמוד בתוכו ולומר את מילות הכישוף בסדר הפוך: לה-בה-נה-אן. הוא עוד אמר שלמרות שאני עוזר לו בזה שאני מנסה למצוא את המקום, הכישוף חזק ממנו ושהוא עדיין ינסה לעשות הכל כדי שאכשל. עלי לדעת כי מעתה אם אאבד את דרכי, מוות יהיה הדבר שהגוף הפיזי שלי יחווה.

ללא דיחוי שלחתי את עצמי במדרגות ובחדרים שמתחת לקתדרלה. היצור האפל דלק אחרי וניגח אותי, העלה בי פחדים איומים ונוראיים, הכאיב לגופי ולנישמתי ולא הניח לי לרגע. ידעתי את תוצאת הכישלון וכל כוחות נפש שלי גוייסו כדי לעמוד במשימה. עוד גרם מדרגות ועוד פתח ועוד בחילה נוראית וכאב בטן של שרפה גדולה, מעבר מתחת לקשת אבן וחדר סגור בסורגי ברזל וכאב בלב כמו מאה סיכות שדוקרות בו וצרחות אימים לא יודע של מי – אולי שלי... ומצאתי את החדר. נעמדתי במרכז הציור הנורא ואמרתי את המילים בדיוק כמו שהוסבר לי...

כמו נר שהופך לשעווה בין רגע, נשפך התיפלץ דרך הרצפה מטה אל העולמות התחתונים ולא נותר לו שריד וזכר.

רק עכשיו העזתי לפקוח עיניים.

האופל נשאר!

למרות כל מה שקרה, הקירות עדיין היו מלאים בכאב וייאוש והאופל עדיין מילא את המבנה כמו ענן רשע.

שוב עברתי למימדים האחרים ושוב פתחתי פתח להוויתי האמיתית. פתחתי את ליבי עד שהוא כאב כאב של סכין המבתר והנחתי לאור של האלה הקוסמית אותה אני משרת באהבה רבה, לצאת מתוכי. האור נשפך ממני והלאה ובכל מקום שאליו הגיע במבנה, הוא שיחרר את הכלואים. מהרצפה ומהקירות ומהפסלים התאדו דמויות שנשמו שוב לרווחה, לאט, לאט כל המבנה מבפנים ומבחוץ נראה קל יותר ומואר יותר.

ואז הופיעה גואדלופה.

היא חננה אותי במבט טוב ובחיוך ואספה את כל הנשמות, שחיכו מאות שנים, אליה ולקחה אותן אל המשך דרכן.

כשפקחתי עיניים, המקום לא רק הרגיש אחרת, הוא גם נראה אחרת פיזית.

טה-רה אספה אותי (ואת התיק) והלכנו לשתות מים ולהתאושש. היא סיפרה שממקומה שלה היא עזרה בכך שגם היא נתנה לעצמה להיות את כל מהותה לצידי ובכך עזרה לי למצוא את הכוח להיות כל שאני.

התחבקנו ויצאנו משם וידעתי ששום עיניי ילדים לא תהיינה אפלות עוד בגלל האופל שבקתדרלה בפואבלה.

זה רק סיפור אחד משלל הדברים שעברנו במקסיקו. ומה שהוא לימד אותי מעל לכל ספק, זה שאנחנו תמיד במקום הנכון. גם אם רציתי לראות כנסיה אחרת, הכוחות של הבריאה יביאו אותי למקום הנכון כדי לעשות את העולם הזה טוב יותר.

נותר לי רק להודות לאמא הגדולה שזורחת דרכי ומפנה את האופל מהעולם,

להודות לאמא אדמה ששמה אותי במקום הנכון בזמן הנכון,

ולהודות לטה-רה שבלעדיה לא הייתי חי כדי לספר את הסיפור הזה.

*כדי לוודא שלא יקרה שימוש לא נכון במילות ההשבעה, שיניתי אותן. אלה לא המילים האמיתיות.