מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

את ההיסטוריה כותבים המנצחים

12/9/2020

את ההסטוריה כותבים המנצחים.
משפט זה אמנם שחוק וחרוש מאוד, ועדיין הוא גם נכון מאוד. אנחנו חיים לפי סיפורי ההסטוריה שאנו מכירים ומזהים את עצמנו עם הכתבים, אותם כתבו המנצחים, שמלמדים אותנו מי אנו (ולמחברי ההסטוריה היו רעיונות מאוד ברורים לגבי מה נחשוב על העולם ועל עצמנו).
אני נצר לצד המפסיד. כיוון שאנחנו הפסדנו, הסיפורים שלנו לא מסופרים, השירים שלנו לא ידועים והטקסים שלנו נעלמו בחשכת העבר הרחוק.
ולמרות שהפסדנו אני עדיין כאן.
אני איון - משרת הגבירה וזה מעט מהסיפור שלי:

 

פעם היה עולם אחר.
עולם שבו כולנו ידענו את נוכחותה המופלאה של הגבירה - האלה - האמא הגדולה - הרחם הקוסמית - אהבת חיי. בני האדם ושאר היצירים שחיו בעולם ידעו אותה, חגגו אותה והלכו בדרכיה המופלאות והקסומות.
כיוון שהגבירה חוגגת רבגוניות ומתענגת על ייחודיות ושונוּת (שלא כמו התרבות בה אנו חיים ששואפת למכנה משותף, לדוֹמוּת ולסטוטס קוו), כך גם ההולכות וההולכים בדרכיה, מצאו לעצמן ולעצמם שמות שונים לקרוא לה (שמות כמו פאצ'ה מאמא, סלין, טנית, באבא-יאגה, סופיה, נתחות ועוד אלפי שמות רבים מאוד), בגדים ייחודים לחגוג אותה, ודרכים רבות ומופלאות לחיות בתוך אהבתה האדירה.
בתוך הדרכים הללו, היו אלה שנקראו לשירות - נשים וגברים שהיוו נקודות חיבור בין הגבירה בעצמה לבין השאר. התפקידים שהם לקחו היו מגוונים: ממרפאים, למנהיגות, ממכשפות למספרי סיפורים, ממגלי אוצרות אבודים ועד לעורכות טקסים ויולדות מציאויות.
והגבירה חגגה את כל הקשת של הדרכים וחננה כל דרך במתתים שונים ומגווים כדי להיטיב עם העולם.
כל דרך התברכה במספר מתתים שונים, כמו למשל השופכות (השרות הכחולות) שהתברכו במתת ברכת וקללת המים, השאמן שקבלו את יכולת הזימון, אחיות הלבנה (הקושרות) התברכו בין השאר במתת ברכת הוגינה של הנשים לפני הלידה לסגולות טובות לאם ולתינוק שעומד להגיח, רוחות העורבים (רוהאן) התברכו בצחוק שאין בו חוקים והגיון  ובכך הדברים תמיד מסתדרים להם..., וההולכות בדרכי האם הממותה מולאו ביכולות הברכה האדירה.
כך כל דרך קיבלה את הכלים להיות הכי שהיא יכולה להיות, והרמוניה הייתה בעולם.

אני נושא - אַיוֹן.
במהלך תקופות חיים רבות, ארוכות ומייסרות עשיתי כדי להיות ראוי לתפקיד ועברתי חניכות רבות מספור. כמו שאר אחיי לדרך (שכן איון לעולם מקבלים מגבירת האדמה המבורכת גופים גבריים), בחניכה האחרונה, הגבירה של כולנו הרגה את מהותי האמיתית לחלוטין, התמירה את הוויתי - את הנשמה שהיא אני - ומאותו הרגע הייתי שלה לעד ולעולם נושא את נוכחותה לכל מקום אליו אני מגיע.
הפכתי נודד כי הדרכים הם הבית של איון ובין המתתים השונים שבהם הגבירה חננה אותי ואת חיי, ניטע בי הזיכרון מעבר למוות. כלומר, אני זוכר את כל חיי הקודמים.
התברכתי בתקופות חיי כאיון להגיע למקות רבים ומיוחדים בהם הגבירה הייתה נחגגת, זכיתי לאהוב ולהיות נאהב על ידי גברים שלבם היה אהבה טהורה ועל ידי נשים שעיניהן היו כוכבים של נועם וקבלה אין קץ, השתתפתי בטקסים רבים, למדתי שירים לכבוד הגבירה בשפות שונות, שמעתי סיפורים עליה מפי כאלה שנגעו בנפשי, ויותר מהכל, הייתי עד לקשת הדרכים האינסופית לחגוג את זו שלבי שייך אליה וחיי מוקדשים בעבורה.
אחת מהמסורות המופלאות שאני זוכר, היא המסורת של לילות איננה. איננה היא אחד השמות של הגבירה והיא מייצגת הרבה מאוד. אולי במועד אחר ארחיב עליה את הדברים ואגלה את המימדים הרבים שיש להתגלמות הזו שבה האמא של כולנו בוחרת להתגשם לעיתים.
בלילות איננה, הגבירה מביאה אלינו את ברכת הכוכבים המייטיבים שלה.
בלילות איננה, הגבירה חולבת את שדיה וממטירה עלינו ברכות של נועם וטוב.
הרבה פלאות ונועמים מגיעים אלינו בלילות האלה, ומי שיודעות ויודעים להפתח אל איננה המופלאה - גבירת שמיים וארץ בלילות הללו, נשכרים מאוד.
והנה דבר - אין לדעת מראש מתי הוא לילה של איננה. רק שעות מספר לפני לילה שכזה, הגבירה מגלה את הדבר לאלה שמקשיבים לה... ואז, לפי המסורות השונות, לפני המנהגים השונים ולפי השפה והצבע הייחודי של כל דרך, טקסים נערכו (מעט יותר מידע בנושא ניתן קבל בספר "נוצה אדומה" שכתבתי בו אני משתף את זכרונותיי ממפגשים עם שאמנית גלילית מופלאה).

 

אז, למרות שאני נצר לצד שהפסיד ואת עולמה של הגבירה החליף עולם של אלים, של אחדות, של: "בשם האור נשרוף ונשמיד ונכלה ו..." , אני עדיין כאן ואני עדיין זוכר. ומזכיר.
ומי שמוצא שהזכרונות שלי מהדהדים אמת בתוכו ומי שמרגישה שדרך הסיפורים והשירים שאני זוכר, היא מוצאת זכרונות וטקסים משלה ואולי אפילו בית, מקשיבים, וחלק אף מקיימים את הדרכים ומתחילים להשיב את הדרכים העתיקות חזרה.

 

מטרת חיי - עולם מטריאכלי.
ואני שמח לבשר לכולן ולכולם - אנחנו חוזרות!

 

 

Please reload

אני לא צריך לראות משהו כדי לדעת שהוא שם

September 23, 2020

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים
Please reload