אמא אוהבת גם את הצללים שלנו
הלבנה מלאה בשמיים ונותנת אור בוהק ושיש בו מן הזהב שצובע את הכל באיזה גוון שמזכיר לי מערה אחת רחוקה ונשכחת שבה שאמן זקנה קראה בעבורי מסר בעצמות של עז ואמרה לי שעליי להתכונן כי ימים קשים באים אבל אם אהיה נאמן לקול הלב שלי, הכל יהיה בסדר.
אנחנו עומדים מול שער סגור של הישוב כרמי יוסף והשעה 03:25.
אמצע הלילה אולם אנחנו באנו בעקבות קריאה להיות במקדש המופלא של אשרה שנמצא בקרבת הישוב.
מה נעשה?
אי אפשר להכנס ואין שומר ליד השער. גם לא נראה לי שמישהו יגיע לכאן או יצא מהישוב באמצע הלילה. רגע לפני שמסובבים את המכונית, השער נפתח בפנינו כבמטה קסם. מבט חטוף במראה מגלה שמכונית מתקרבת - מישהו החליט לחזור הביתה בדיוק כשאנחנו הגענו לביתה הקדום של אשרה - עץ החיים העולמי והתגלמות התבניות הנשיות של הבריאה.
נכנסנו מהר בשער הנפתח כשאנחנו נותנים הודיות קולניות לאם הבריאה על כך שלא רק קראה לנו אל המקום בלילה המכושפת הזו, אלא פותחת לנו את השערים גם כן.
תמיד, תמיד, תמיד אני נענה לקריאתה של בוראת הבריאה כולה, וכמה טוב שהיא לא רק קוראת אלא גם פותחת את השערים כולם. כמה טוב.
החנינו את המכונית והמסע הרגלי החל.
למרות שהיה אמצע הלילה, הצל שלנו היה שחור מאוד באור הלבנה. כן - גם את הצללים שלנו לקחנו עמנו אל המקדש. בלבי אני זוכר שהיה בי רגע שבו ייחלתי שאולי באיזו דרך לא אקח עמי את הצל אל המקדש ולא "אלכלך" אותו בצד האפל שלי - בכאבים שלי, באלימות שבי, בשטויות שלי. אבל רגע אחר כך, פתאום ידעתי שרק אני במקום הזה: אשרה, טנית, סיה (וכל שאר השמות בהם הקדמונים שלנו כינו את האם הגדולה של כולנו שמתוכה הכל נובע, ואליה, בתום כל התבניות, הכל גם ישוב), לא שופטות את הצל שלי ומחבקות אותו באהבה אל לבן.
החלטתי שהן צודקות ואצלי הטעות וויתרתי על הרצון לבוא אל אמא טהור - אבוא אליה עם כולי ואעשה הכל כדי להיות ראוי למעמד.
כאשר עלינו על הגבעה הקטנה והאבנים העומדות של מקדש אשרה הקדום נגלו בפנינו, הן היו זוהרות בלבן הבוהק של הלבנה המלאה שהאירה את השמיים הנקיים מכל ענן באור כזה אשר אפילו כוכבים אי אפשר היה לראות.
זכרתי את המקדש כפי שהוא היה בימי פארו - חומה יפהפיה, מגדלים ועליהם מתנוססים דגליה של האם הטובה שלנו בצבעי תכלת ולבן, בפנים זכרתי את הגנים, הבוסתנים ומקומות הקדושה השונים. זכרתי אותו למרות שעכשיו הוא רק כמה אבנים, ובזכרוני הוא חי ויחייה עד שיוולד שוב לעולמנו.
אמא שלי - שלנו - של הכל, אהבה אותי במקדשה של אשרה. ריפאה אותי במקום הקדום שאליו הגיעו רבבות כדי לקבל רפואה ומזור. היא חיבקה אותי עם צלליי ולחשה באזני היישר אל תוך לבי שאני נאהב על ידיה ושהיא מאושרת על כך שנעניתי לקריאה, ובאישון לילה הגעתי.
דמעתי מעט - אני מודה.
לא בכל יום, זו היולדת צבירי כוכבים ומערכות שמש שלמות לוחשת לי דברי אהבה. ובכל פעם שכך קורה, הלב שלי מתמלא אושר כל כך עד שהמוצא היחיד שיש לו הן הדמעות שלי שמעט משחררות מהגודש, מעט כמו שהאדמה נושמת לרווחה כאשר מעיין מקודשת מוצאת את הדרך החוצה ממנה אל העולם ויש אנחת רווחה קלה לא רק על השיחרור אלא על כך שמעתה היופי שהיה בפנים יהיה גם בחוץ ויהיה טוב דרכו גם לאחרות ולאחרים.
בדרך חזרה היה נעים. הצל שלי לא עניין אותי בכלל.
ליד המכונית ראינו את האורות הראשונים במזרח, ושער היציאה היה פתוח לרווחה.
המשכנו אל היעד הבא בחיוכים, בצחוקים ובידיעה שהכל בטוב בעולמנו - הכל בטוב.
תודה אמא.
אני בהודיה עמוקה.
תודה.
אני אוהב אותך
