הולך על החוף יחף

הולך על החוף יחף.

המים של אמא ים מלטפים את הקרסוליים ברכות, והכוכבים של גבירת הלילה מלטפים את הפנים בנעימות.

הרבה מהלבנה גלוי ואורה הנעים עוטף את העולם בשיר רך וצלול שמבטיח שקט ורוגע ובטחון דומם.

העיניים שלי על החול מחפשות... מה?... לא ממש יודע. מחפשות במין חוסר שימת לב מיוחדת. אולי איזו אבן מיוחדת או אולי צדף שמסתחרר אל תוך עצמו בספירלה פשוטה אך עוצמתית במיוחד... לא ממש יודע מה אני מחפש... אולי בכלל לא מחפש.

הלכתי רחוק על החוף ועכשיו אני חוזר לאזור המקדש. האש הבוער בקלחות בכניסה שלו מהבהב כהילה צהובה בשמיים, וממש ממול המקדש יושבת אחת מהמשרתות בו על החול ואל מול אמא ים הטובה.

בגדיה הלבנים עוטפים אותה ומעת לעת מתבדרים ברוח הקליל שזוחל על החוף, והיא מחללת בחליל רועים קטן.

אני מזהה אותה - זוהי רוּנְד. היא הגיעה למקדש לפני מספר שנים מהמדבר. היא שמעה את קריאתה של האם הגדולה של כולנו והלכה איתה עד למקדש כשהיא לוקחת מהאוהל שהיה ביתה רק את החליל ואת הבגדים שעליה. מאז היא משרתת במקדש שעל שפת הים והשנה הפכה להיות האחראית על המטבח - תפקיד גדול, ומכובד, ומאוד דורש.

נעימת החליל הפשוט מושכת אותי, ובהתקרבי אליה, תוך כדי חילול, רונד מחייכת אליי בהזמנה.

אני מתיישב לידה ונותן את עצמי לנעימה.

אחרי דקות של יופי שבהם נעימת החליל משתלבת במנגינת הגלים ובהמהום הרוח הזוחל על החוף, החילול נדם ורונד שרה בקול נמוך וחרישי "האם יכול להיות שאתה אהבה? האם יכול להיות שאנחנו אהבה? האם יכול להיות? האם יכול להיות? האם אני, האם אתה, אהבה?"

הלב שלי נפתח אל המילים כמו פרח אל שמש, אני נשכב לאחור על החול ומרגיש שהוא - הלב שלי - יוצא מעצמו כמו גולם של פרפר שנפתח אל היצור היפה בעולם בעל הכנפיים הצבעוניות כל כך.

היא נשכבת לצדי ושנינו נבלעים בתוך הלילה המכוכב ונותנים את עצמנו לרעיון הכל כך פשוט הזה, והכל כך אדיר - אנחנו אהבה.

אני אוהב אותך