הילד שהיה לי
שוּשן הייתה תמיד ידועה כמקום שבו קסמים ודברים יוצאי דופן עלולים לקרות.
כאשר חזרתי לעיר אחרי שנים רבות של נדודים במקומות אחרים, נפגשתי עם אחותי הצעירה ממני בשנתיים ועזרתי לה במשימה שלקחה על עצמה - לכתוב מילים של אהבה ונועם על הקיר שסבב את המקום של המים ליד הפונדק הגדול בעיר. האותיות הפרסיות היו מאוד מתאימות למשיכות המכחול והכתיבה הפכה למלאכת אומנות של ממש על הקיר.
בצהרי היום נכנסנו לפונדק כדי לשתות דבר ואולי גם לאכול משהו, ואחותי מיד קלטה בעיניה את האישה הלבנה. היא ישבה לבדה בשולחן צדדי, הייתה מכוסה כולה בלבן וגם עיניה היו מכוסות בבד לבן - כנראה שהייתה עיוורת - כך החלטנו. במהלך דקות ארוכות אחותי לא הצליחה להסיר את עיניה מהאישה המוזרה, ולבסוף עודדתי אותה לגשת אליה ולראות האם יכול לקרות ביניהן דבר. היא מצאה בתוכה אומץ ונגשה. הן ישבו ודברו בלחישות שעות רבות. רבות מאוד. לבסוף הן התרומו ויצאו ביחד את הפונדק כשאני מקבל מבטים מלאי משמעויות מאחותי.
הדבר המוזר היה שכשהן קמו היה נדמה לי שהאישה הלבנה היא בכלל לא אישה אלא גבר.
בעוד השתיים היו במקום אחר, ניסיתי להיזכר בדברים אותן לימדו אותי החונכות שלי ואולי למצוא שם הסבר לדבר אולם לא מצאתי. החלטתי להיכנס עמוק יותר אל זכרונותיי מחיים אחרים, ולאחר מאמץ לא קטן, זכרתי את רחמאט - יישויות הרחמים. אז גם ידעתי לאן הן הלכו. ידעתי שאחותי תשוב אליי ובבטנה עתיד חדש.
כך גם היה. הזרע היחיד שיישות הרחמים - רחמאט - אחזה בתוכה נטמן במעשה של אהבה (שאני רק יכול לדמיין שהיה מופלא) ברחמה של אחותי, ועכשיו יקרה דבר.
החלטתי להשאר בשושן עד ללידה ולהיות שם בעבור האחות הקטנה שלי.
בעודי מחוץ לבית מקשיב לצעקות, ללחיצות, לנשימות ולעידודיי המיילדת, פתאום שמעתי אותה זועקת את שמי שלי. לא נעניתי לקריאה כי אין זה מקום של גבר להיות בתוך טקס החניכה הקדום מכולם שהוא מיסתורין השייך רק לנשים - טקס הבאת החיים, אולם כאשר המיילדת יצאה אליי וביקשה שאכנס כי אחותי הצעירה מתעקשת על כך, נכנסתי לחדר. הוא היה חם מאוד ולח מכל הבדים הרטובים שהיו בו, על הרצפה הייתה אחותי ספק כורעת ספק שפוכה בשכיבה, פניה אדומים ועינייה מלאות בדמעות "תבטיח לי שתגדל את הילד כאילו הוא בנך שלך."
"מה?"
"תבטיח לי."
משהו בתוכי ידע שעליי להפרד לגמרי מהאישה הזו ושהיא לא תשרוד את הלידה, וכל שיצא מפי היה "אני מבטיח."
עיניה נעצמו והמיילדת מיהרה אותי החוצה שוב.
באותו הלילה הפכתי לאב לבן יחיד. כיוון שהייתי נווד, כדרך של כל האיון בבריאה של אמנו, התינוק ליווה אותי בנדודיי. מזגו הנוח היה לי רווחה גדולה. בכל השנים בהן נדדנו יחדיו מעולם לא התלונן על התנאים, מעולם לא ביקש לו חיים אחרים ולא הביע צער על כך שאני אביו ושהוא מיטלטל ברחבי העולם עם שליחה של האם האינסופית. הוא היה ילד נהדר ואני שמחתי בביחד שלנו.
ביום הולדתו השבע-עשרה, עם התעוררותו משנתו, עיניו השחורות נצבעו כחול של אירוס מופלא וילדי כבר לא היה ילדי. הוא נשק על מצחי ברכות, הודה לי על כל שעשיתי בעבורו ועזב. לאן הלך? מה עשה? האם היה בטוב? מעולם לא ידעתי כי לא ראיתיו מאז ולא שמעתי אודותיו דבר. הוא הלך ודי.
ובלבי תמיד הייתה תקווה שמצא את יעודו בעולם הזה ושטוב לו לאותו גבר צעיר שאמו נתנה את חייה כדי שיוולד ואביו הוא אור קדוש של רחמים.
אני אוהב אותך
