זרמים תת קרקעיים על הלב שלנו
זרמים תת קרקעיים ועמוקים ביותר לפעמים מחליקים את דרכם על פני הלב.
הם מסתתרים ומכוסים כך שלא ניתן לראותם בכלל על ידי פצעים עמוקים ועתיקים של צער ושל כאב.
כשכך קורה והזרמים הקשים הללו מברישים את עצמם על הלב שלנו, הלילה טובעת אל תוך עצמה והיום מתנפץ עלינו במילים שאין בעולם כולו מישהו שיודע להגות.
והכל נדמה שחרב.
"הלילה האפלה של הנשמה" הוא ביטוי שמייטיב לתאר מקרה שכזה.
לעיתים מתהווה בתוכינו חוויה של משבר אמיתי. מן סוג של קריעה של עצמנו מתוך המציאות שסביבנו ומתוך מה שהיינו עד לאותו הרגע.
פתאום בלבול, עצב ויאוש מוצאים את דרכם אל מרכז ההוויה שלנו ומטילים טקס מאגי של גירוש על משמעות החיים שלנו ועל תחושת הידיעה של בעבור מה אנחנו נושמות/ים.
פתאום אין לנו מושג מי באמת אנחנו ומדוע אנו מוצאות/ים את עצמנו בתוך העולם הזה, בזמן הזה ובחיים הללו.
כאן העלאה בשכר לא תעזור, כאן אנשים שיאהבו אותנו ויאמרו לנו שאנחנו אהובים הם לא מפתח, כאן שום דבר מהבחוץ לא יביא פתרון ולא יוציא אותנו מתוך הצער והכאב.
כאן זה אנחנו עם עצמנו, שכן הלילה האפלה של הנשמה באה כדי להעביר אותנו תהליך של השלת הישן והפתחות אל החדש שהוא אנחנו – ממש את אותו הטקס שעובר הנחש מספר פעמים בחייו גם אנחנו עוברים – ניטחים אל תוך האופל הפנימי שלנו כדי לקבל את ההזדמנות לצאת ממנו במקום שלם יותר עם עצמנו.
באפוסים הקדומים ההתגלמות המופלאה של האם הקוסמית – איננה – עוברת תהליך שכזה. איננה שהיא גבירת שמיים וארץ מחליטה שהיא רוצה גם את החניכה של העולם התחתון – עולם התים. היא בוחרת במודע לרדת אל העולם התחתון ושם לפגוש את אחותה אירשקיגל. ברדתה במדרגות אל העולם של מטה היא משחררת מעליה את עוצמותיה, יכולותיה וסגולותיה השמימיות ומגיעה אל אחותה עירומה וללא כל כוח כלל. זו רוצחת אותה, ומכאן מתחיל מסע הלידה המחודשת של אמא איננה הקדושה, מסע שבתומו היא הופכת ליישות האדירה ביותר – זו שאוחזת גם את כוחות השמים והאדמה, וגם את כוחות העולם האפל של המתים.
לשם כך, עליה להתפשט מכל שהיה, למות, ולעשות תחייה.
ובתוך התהליך של הלילה שטובעת ונבלעת ואיננה לנו, בתוך הימים שמתרסקים סביבנו ועל ראשינו במילים שאין לאמר אולם יש להרגיש את החורבן שבהן ולפעמים את האין שבהן, אנחנו בשבר ובכאב, בצער ויגון ולפעמים אפילו בתוך דיכאון של ממש.
ומה יהיה לנו אור קטן בתוך כל החורבן הזה?
מה שלי יש שם, זו הכרת תודה.
אני לא מדבר על המקום הזה שיש אנשים שאני מכיר שמדברים אותו ש "אני אמרת תודה על הכל כל הזמן – על הפרח, על המים שאני שותה, על מקום העבודה שלי, על המפית, ועל שאני נושמת." לא ולא – זאת הודיה שבעיניי אינה עובדת – זאת עשייה ששכחה את מהות ההודיה ולמה היא נועדה באמת.
בעבורי הודיה היא היכולת לתת לכל חתיכת פזל של חיי ראייה אישית ואפילו אינטימית ולשים אותה ואת חשיבותה באמת-המידה הנכונה בחיי. כאשר אני רואה כל אדם, כל חפץ, כל חוויה בחיי באופן אישי, אני משקיע בה תשומת לב ורואה אותה באמת, משם אני ממשיך להערכת גודלה וחשיבותה באמת בחיי כמו גם לומד מה שהיא מביאה לחיי, נוצרת בתוכי באופן אוטומטי הודיה. הודיה אמיתית, כנה ואפילו רגשית.
ככל שיש בי יותר הכרת תודה כזו, משהו בבפנים מתחיל להתעורר להיותו, משהו מוצא את מקומו מחדש, משהו נזכר מחדש במשמעות היותו ובמשמעות החיים.
לדעתי אחד מהכאבים הגדולים ביותר שאנו חווים כתרבות הוא כאב חוסר המשמעות שבחיינו. לא מלמדים אותנו חיים עם משמעות, מלמדים אותנו חיים עם צריך ועם כמה שפחות להתאמץ. כאשר יש לנו משמעות אמיתית בחיים – יש לנו שליחות, יש לנו כיוון, יש לנו מטרה ויש לנו אושר.
אז הודיה מחברת אותנו לכל אלה והופכת להיות האור שמאפשר לנו חופש וחירות ויותר מהכל כוח, לצאת מתוך עור הנחש הישן שלנו אל תוך חיים מחודשים שבהם הרבה יותר מדוייק וצלול לנו הכל.
אז כאשר זרמים תת קרקעיים של אופל אישי עמוק מאוד שוטפים את לבנו, אני ממליץ לא לשכוח את ההודיה – היא מפתח שרק נראה קטן וחסר חשיבות, אולם הוא פותח מנעולים אדירים של עוצמות ואורות נשמתיים הממתינים לנו אי שם בפנים.
אני אוהב אותך
