top of page
logo of umata

מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

יש סיפור על אישה שלא הייתה אישה


יש סיפור על אישה שלא הייתה אישה, שקטפה כוכבים והביאה אותם לאדמה כדי להביא אור לעולם.

אני זוכר את הלילה ששמעתי את הסיפור, את המיתוס הזה לראשונה:
זו הייתה לילת סערה עזה - לא סערות כמו שאנחנו מכירים כאן בישראל.
סערה אחרת.
סערה שמתחוללת באוקינוס ומחליטה לעלות גם על האיים הקטנים שבו.
סערה שבה המים עפים לכל כיוון ועבר ובכמויות כאלה שלא רואים דבר ממרחק של זרוע. סערה כזו שהרוח מרגיש כאילו הוא עוד רגע תולש את האדמה עצמה מעצמה, ומטיח אותה אל עבר הכוכבים בהתרסה על גובהם ואורם.
סערה כזו עד שפחד של ממש לחיים מתגנב לו מתחת לשמיכות, ומספר ללב סיפורים שיש לעבוד הרבה כדי שלא למות מכפור הפחד עצמו.
בכזו לילה של סער קפץ אל מיטתי אחד מאחיי הצעירים לדרך, וכולו רועד מפחד, ובעיניו דמעות שהוא לא מרשה להן לצאת. הוא היה ילד צעיר בן 8 ואני הייתי מבוגר ממנו אך במעט - הייתי בן כמעט 14.
התחבקנו באוהל הקטן שלנו שהיה הדבר היחיד שהפריד בינינו לבין ציפורני דרקוני הרוחות שתלשו את העולם מסביב והשליכו את הקרעים לכל עבר.
אספתי אותו אליי וניסיתי להתחבר לידיעה האמיתית שבי, שהאוהל יחזיק כי הייתי על האי הקטן מספיק זמן כדי לדעת שהאוהלים מחזיקים.
היה בי פחד אולם הייתה בי גם אמונה, והיא הייתה חזקה מאוד.
ואז, בתוך כדי החיבוק מתחת לשמיכות, הילד הצעיר התחיל לדבר ואלו המילים שיצאו ממנו: "יש סיפור על אישה שלא הייתה אישה, שקטפה כוכבים והביאה אותם לאדמה כדי להביא אור לעולם."
החלטתי שאיני יודע מהיכן המילים הגיעו אל הילד, אולם אני בטוח שהן אמת וגם ידעתי שאוודא את הדברים עם הזקנות באי כשכל ההרס שהאם הגדולה הביאה לחיינו יסתיים.
בינתיים החלטתי לקחת את המילים ולהגדיל אותן.
בעודי מחבק את אחי הצעיר ומשרה בו את אמונתי, נתתי את עצמי אל הדרכים הנעלמות - אלה שנודדים בהן לא עם הגוף, ויצאתי לחפש את אותה אחת שלא הייתה אישה.
אחרי מספר דלתות נעולות ושסרבו להפתח בעבורי, אחרי מספר עיקולים קשים שהכריחו להתחבר עמוק יותר לעצמי ולאחר מספר מילים ששמעתי ושכיוונו אל הפניות הנכונות, מצאתי את אותה אישה שלא הייתה אישה.
בצורתה היא דמתה מאוד לאישה. רק קירחת, לבנה מאוד כמעט כמו הלבנה שבשמיים, היא התגלמה לפניי עירומה, ובעיניה החומות כדבש ובשפתיה הדקות והנעימות - חיוכים של טוּב ואהבה רבה.
היא הייתה בעיצומה של מלאכת איסוף הכוכבים, ולמרות זאת התפנתה אליי ושאלה בקול שהזכיר פעמוני רוח קטנטנים מבדולח: "מה אני יכולה לעשות בעבורך?"
עניתי בקול רועד מהתרגשות שרק רציתי לפגוש ולהכיר אותה.
"כדי להכיר באמת צריך משהו אחר."
היא נעמדה מולי, הניפה ידיה לצדדים ונתנה בי מבט מחוייך. הבנתי והנפתי את ידיי שלי לצדדים גם כן. היא חיבקה אותי ואחרי מבט נוסף חיבקתי אותה. היא נצמדה אליי מאוד ונתנה למצח שלה להיות נוגע בשלי, להבל פיה להתערבב עם שלי, לחזה ולבטן שלנו להלחץ ביחד, ולברכיים לגעת גם.
אני זוכר שהרגשתי אותה כמו ריח. לא יודע ריח של מה אולם זו הייתה התחושה - שאני מחבק ריח. ריח נעים ועדין ומתקתק ועדיין - מחבק ריח.
ואז היא החלה לשפוך את חייה אליי דרך המצח, דרך הלב ודרך הבטן.
בטבעיות החיים שלי נשפכו חזרה אליה.
חוויות שחווינו, שמחות וכאבים, נקודות שיא ושפלים קשים, דברים שאהבנו, אנשים אליהם התגעגענו, ועוד ועוד ועוד.
חיינו נשפכו זה אל זה.
כשתם, היא שחררה את החיבוק ועמדה מולי בחיוך "עכשיו אנחנו מכירים."
"כן" עניתי "וזה כבוד וגם מאוד נעים."
ידעתי מדוע היא אוספת כוכבים וידעתי למה היא מביאה אותם אל האדמה. ידעתי כי הכרתי.
נפרדתי וחזרתי אל המיטה, אל אחי הצעיר, ואל הסערה שסרבה להפסיק את טריפת ופירוק העולם.
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור הזה, אולם מאז אני לא מפסיק לראות אנשים שרק נראים כאנשים אולם הם בעצם משהו אחר לגמרי.

אני אוהב אותך


בלוגים אחרונים

bottom of page