מעשה אהבה
טוב, את המילים הללו בדקתי פעם, ופעם נוספת, ושוב, לפני שאני מפרסם אותם כאן. לבסוף, החלטתי שיש כאן שלושה שיעורים חשובים מאוד, ולכן אני מחליט כן לכתוב אותן וכן לשים אותן במרחב המאוד מאוד ציבורי של האינטרנט. בכוונה טשטשתי זהויות, ואנא שימו לב - לא מדובר כאן במין כלל.
ביום שבת האחרון טה-רה, שומרת עץ החיים המופלאה, החזיקה טקס ריפוי לאמא אדמה. הטקס נקרא "כנפיים של אדמה". הטקס, ככל הטקסים שטה-רה מחזיקה, היה מאוד מאוד מאוד עוצמתי ומשמעותי ומכניס לעומקים ואולי אפילו מצולות של פנימה. בטקס "נזרקתי" לזיכרון רחוק מאוד, בו ישבתי באי המקודש, באוהל השחור של אחת מהחונכות שלי שהייתה מרפאה בחסד של ממש והיא הסבירה לנערה שבאה לקבל עזרה, את ההבדל בין לעשות מין לבין לעשות אהבה. "לעשות מין קשור עם עונג, ועם צורך, ועם רגשות, ועם תאווה לפעמים, ועם הרבה רצון לפורקן, וזה טוב ונפלא מאוד. לעשות אהבה זה לא קשור בכלל לגוף. הגוף הופך לשער דרכו עוברים כדי להיות ביחד עם האור הפנימי, עם האמת שהיא אנחנו. נוגעים בגוף אולם רק דרכו..." ואני, שישבתי, והקשבתי, נזכרתי בשיעורים על הראייה בכדור קריסטל שקיבלתי מחונכת אחרת שלי - מכשפה של אורות שמימיים - שלימדה אותי להסתכל על הכדור אולם ללכת מעבר אליו, מאחוריו, אל מה שהוא מסתיר, אל הסוד שאם רק אניח לו להתגלות בפניי, יביא אליי אמת... ואז פתאום נזכרתי במעשה אהבה שלקחתי בו חלק:
אני זוכר שאני שכוב, לבוש בבגדי המסע שלי ואני זוכר עיניים ירוקות מסתכלות עליי, מעליי. אני זוכר תלתלים שחורים נופלים כמפל משני צדדיי ומשתלבים בתלתליי שלי החומים. אני זוכר את השפתיים החושניות והעבות מתקרבות אליי ונושקות לי ברכות של פרפר המרחף מעל פרח, על המצח, ומשם על עין ימין, ובאיטיות מופלאה עוד נשיקה מופלאה על עין שמאל. אני זוכר שנשארתי עצום עיניים ואז הגיעה הנשיקה הרביעית על שפתיי. נשיקה של פתיחת לב ממש. אני זוכר שהרגשתי את הצלעות שלי נעלמות ואת הלב שלי מתרחב כל כך. ושוב העיניים הירוקות הביטו בי מעליי מבעד למסך השיער השחור והיה בהן חיוך. אני זוכר שהחיוך לא היה של צחוק אלא של אהבה. העיניים הירוקות האלה סיפרו לי שהן רואות אותי - אותי באמת - עם כל הנפלאות שלי ועם כל מה שאני מנסה להסתיר כדי שלא יידעו - הן רואות הכל והן אוהבות את שהן רואות. אני זוכר שנשמתי עמוקות מאוד ולרגע היה לי פחד מהחשיפה הזו, אולם הייתי עטוף בכל כך הרבה אהבה עד שלפחד לא היה כל סיכוי ואני נשארתי פתוח. אני זוכר נשיקה נוספת על השפתיים והפעם מעט לשון הורגשה. בריחוף כה עדין היא הורגשה ואני ידעתי שלמות. שלמות של ממש. אני זוכר שהעיניים התרוממו אליי שוב: "אתה בלב שלי" ואני ידעתי שאני בלב אחר שמחבק אותי ורוצה אותי בשלמות ויודע הכל עליי - הכל - ועדיין רוצה אותי. אני זוכר שאצבעותיי שלי עקבו אחר קווי הגבות שהרגישו הרבה יותר עדינות ממה שנראו, ואחר ארובות העיניים שנעצמו מעליי, ואל השפתיים, בשתי אצבעות קלילות וזהירות כל כך עקבתי אחרי צורתן המושלמת וחשתי את החום ואת האור ואת הפלא שהן מחזיקות מאחורין, ואז אל הצוואר שהתנשם בחדווה אל מגעי שלי, ומשם אל השכמות והמשכתי אל הנקודה שידעתי ששם הכנפיים שרוב האנשים אינם רואים - שם הן יוצאות מהגוף. ונגעתי בהן ברכות, בפלומתן הרכה, ואהבתי את היופי שידיי גיששו ברכות בתוכו. אני זוכר שלבי רצה להתפוצץ ממש - היו בו כוכבים נופלים, וטיפות טל נרעדות והיו בו רטטים של רעמים שלא הכו באלימות אלא המהמו את עצמם ברכות - הייתי בתוך הלב שלי והייתי בלב שאהב אותי מבחוץ, ופתאום איזו אנקה נשמעה מעליי - אנקת התמסרות. אני זוכר שמשכתי אליי את האהבה-האור-הפלא שבהם נגעתי והיינו בחיבוק חזק ונשמנו ביחד, ופעמנו ביחד והבל פה מתוק הגיע אליי. אני זוכר שחשבתי על דובדבנים - לא על תותים - לא - אההה - תה תפוחים. כן - זה היה תה תפוחים - הניחוח המופלא ביותר בעולם - ניחוח האהבה. ואני זוכר שוב את העיניים הירוקות הללו מעליי והפעם היה בהן מבט אחר - מבט עמוק ויודע וכזה שהרגשתי אותו חופן אותי אליו. ממש יצאתי מעצמי ובאתי אל תוך הלב החיצוני שראה אותי ואהב אותי כל כך וערסל אותי בתוך קבלה ושמחה בי... שמחה בי... שמחה בכולי. ואז הדמעות באו. "למה אתה בוכה?" "אני כל כך מאושר ואוהב ואהוב עד שהגוף שלי לא מצליח להכיל את זה - אז אני בוכה." אני זוכר את החיוך הטוב אליי. ואת הידיעה שכאן אפשר לבכות מאושר. אני זוכר שבעוד ידי שלי מלטפת בעדינות כה רבה את התלתלים השחורים, הייתה נגיעה עדינה בשפתיי והנגיעה ירדה אל צווארי ומשם אל חזי. אני זוכר שהבגד שלי הוסט מעט לצד ואת היד שהונחה בעדינות אולם בנחישות רבה על לבי. אני זוכר חיוך ואני זוכר את הנשיקה המופלאה ביותר שניתנה דרך שיערות חזי היישר אל לבי המתרגש כה, והשמח כל כך במעשה האהבה הזה. אני זוכר התכרבלות של גופים וחיבוק של שיער וידיים וכנפיים ושל אהבה אמיתית. אני זוכר חומים של גופים מספרים זה לזה שטוב להם הביחד הזה. אני זוכר שאלה: "איך אתה מרגיש אהוב לבי?" ואני זוכר שהמילה היחידה שהייתה לי כתשובה הייתה: "בבית". וזו הייתה המילה האחרונה במעשה האהבה הזה, כי גבירת החלומות החליטה לקטוף אותנו ולקחת אותנו אליה ואל עולמה הנסתר, להיות שלה לזמן.
בחיים האלה, האם הקוסמית של כולנו בחרה לאהוב אותי והפגישה אותי שוב עם נשמה הזו. כמובן בגוף אחר. ואולם, כמו במקרים רבים ודומים - הזכרונות הם רק אצלי (ויש הרבה סיבות טובות מדוע הדברים הם כך). אז יש לנו פגישה אחת כל כמה חודשים, ואז יש חיבוק מנומס ואולי איזו נשיקה אוורירית על הלחי וזהו. ורק לפעמים, לפעמים, אני מקבל את המבט הזה שחופן אותי מתוך עצמי ואני מתמלא בניחוחות תה של תפוחים והרגליים שלי נוזלות... ואני עוצר בכוח את הדמעות. לא רוצה להביך או להפחיד - הרי הזכרונות רק אצלי.
ומדוע בחרתי לתת את המילים הללו כאן? ובכן: 1 - דברים קדושים קורים ליד טה-רה ובטח ובטח בטקסים שהיא מחזיקה. בואו. 2 - כדי להביא את הרעיון שאהבה אינה קשורה בגוף. היא קשורה באור הנצחי שהוא אנחנו וככל שנניח לעצמנו לאהוב ולא לחשוב על אהבה - נחווה יותר אותה ויותר ממנה בחיים. 3 - כדי לאחל לכל אחד ולכל אחת כזה מעשה של אהבה - לפחות אחד בחיים הללו - כי מהזיכרון שלו ניתן לקחת הרבה כוחות לימים פחות מוצלחים.
אני אוהב אותך
