שאמניזם

פנים רבות לאמת המאמר הזה נכתב בתשובה לשאלה שנשאלתי על ידי אחת התלמידות שלי שמצאה קושי בלהסביר במה בעצם היא עוסקת. כאדם שהתברך ברכות רבות בחייו ושזכה לעבוד וללמוד עם מספר זקנות שבט ושאמנים ברחבי העולם, ברור לי שלאמת פנים רבות ותפיסת הדרך היא שונה בין השבטים, בין המדינות ובין אלה העוסקים במלאכה השאמנית עצמה. לכן אתחיל ואומר שכל שאני מציג כאן זו את דעתי האישית בלבד. אין כאן יומרה להיות האמת האחת והמוחלטת והדרך היחידה שהיא הנכונה. מדובר בזווית ראיה אחת מתוך מעגל שלם על האוצר האדיר והחשוב שנפתח בשנים האחרונות אל תוך חיי התרבות המערבית – דרך השאמן. אני בטוח שאנשים אחרים שהתנסו בחוויות אחרות יתנו תשובות שונות לשאלה "מה זה שאמניזם?" ואני בטוח שגם תשובותיהם שלהם תהיינה אמת. כל שאני מציג היא דעה אחת מתוך ניסיון של קרוב ל 30 שנים בדרך ומתוך היכרות עם מספר מורות ומורים שאמא אדמה בירכה אותי במפגשים משנים חיים איתם.

באמת – אין שאמניזם

המילה "שאמניזם" היא לא באמת קיימת. מתחילת הזמנים של התרבות האנושית היו לנו שאמן – נשים מופלאות ששמעו את קולה של אמא אדמה בעצים, במים הזורמים בפלג, באבנים הנזרקות על האדמה ובעצמות המוטלות על עור של סוס. השאלה החשובה היא: "מה זה שאמן?" ובכן המילה "שאמן" לקוחה מאחד מהשבטים הסיביריים והיא מתורגמת לשלושה רעיונות אשר מסבירים בעצם את יכולותיה ותפקידיה של השאמן: תרגום 1 – זו ששרה תרגום 2 – זו הרואה באפילה תרגום 3 – זו ההולכת בין העולמות

שלא כנהוג לחשוב, השאמן היא לא אינדיאנית בהכרח (המונח האינדיאני של צפון אמריקה הוא אשת סגולות ולא שאמן). המילה "שאמן" מתייחסת לתפקיד בקהילה אשר חיה בקרבה אל אמא אדמה – קהילה בעלת אופי שבטי. יש שאמן באמריקה הצפונית והדרומית, יש בסיביר, בקוריאה, בסין ותאילנד, יש שאמן במדינות הסקנדינביות וגם אפריקה על שבטיה השונים עדיין מכשירה שאמניות ושאמנים בימים אלה. תפקיד השאמן הוא להיות מנהיגה רוחנית אשר דרך שיריה (תרגום 1 – זו ששרה) קוראת לרוחות המיטיבות, לשדים ולכוחות של אמא אדמה כדי לרפא. דרך ראיית הנסתר שלה (תרגום 2 – זו הרואה באפילה) מביאה מסרים, נותנת ייעוץ והכוונה ופותרת מחלוקות, ודרך היכולת שלה להכנס לטראנס ולעבור בין המציאויות השונות של הקיום (תרגום 3 – זו ההולכת בין העולמות) מכשפת מציאויות, עורכת טקסים ושומרת על קשר טוב והדוק בין הקהילה לבין העולמות הנסתרים בהם הרוחות המיטיבות ורוחות האמהות הקדמוניות והאבות הקדמונים. את כל זאת עושה השאמן כדי לשמור על חיי קהילה ושבט הרמוניים וכדי להבטיח חיים שלווים, משגשגים וטובים.

המילה "שאמניזם" הומצאה עם בואו של העידן החדש לעולמנו, עידן בו הרבה מהדרכים הרוחניות והמיסטיות שהפכו נעלמות, שבו אל ההכרה של האנשים. כיוון שלהיות שאמן לא כל אחד יכולה או יכול וכיוון שההכשרה עצמה היא ארוכת שנים ומאוד דורשת, אנשים החלו לקחת מאסופת הכלים של השאמן (כמו טכניקות ריפוי, מסעות לעולמות מקבילים, הבאת מסרים וכו') ויצרו דרך אשר אינה הופכת את העוסק במלאכה לשאמן (עוד על כך מיד), אלא מאפשרת לו להשאר כפי שהוא ורק לחיות לפי הערכים והעקרונות של השאמן ולהשתמש בטכניקות שונות כדי לשפר את חייו ואולי גם את אלה של הנמצאים סביבו. אז אפשר מכך לומר ששאמניזם היא דרך רוחנית השואבת את השראתה מדרך השאמן הקדומה ומשתמשת בכלים של השאמן כדי להיטיב את החיים וכדי להביא אותם להרמוניה.

אז מה ההבדל בין שאמן לבין מי שעוסק בשאמניזם - בכלים השאמנים ?

דרך השאמן בנויה כך שהיא אינה רק מלמדת את הכלים ואת צורת החשיבה, אלא מתמירה את החניכה לגמרי. המטרה הסופית בחניכה היא להפוך להיות "עצם חלולה" לתודעתה של אמא אדמה שהיא נשמת הכוכב עליו אנו חיים. התפיסה השאמנית מלמדת שהכל חי, לכל יש נשמה, רצון חופשי, כיוון ודרך (אנימיזם זהו השם האקדמי לרעיון). כך גם הכוכבה שעליה אנו חיים – הטבע שסובב אותנו הוא הגוף ואילו הנשמה המחייה את הגוף נקראת "אמא אדמה". השאמן, כאשר היא מסיימת את חניכתה, הופכת להיות שליחתה של אמא אדמה בעולם – ידיים וקול של היישות הנשגבת והאוהבת כל כך שעליה אנו מקיימים את חיינו האנושיים. לעומת זאת, מי שלא הוכשרה כשאמן ורק "עושה" שאמניזם, נעזרת בכוחות של אמא אדמה ושל הטבע הסובב אותנו ובכוחותיה הנפשיים שלה עצמה, תוך היעזרות בכלים ודרכי עבודה מתוך דרך השאמן כדי לשנות את המציאות בה היא חיה ואולי גם של אחרים. לא קרתה התמרה של האישיות ולא נוצרה "עצם חלולה". נכון שהכוחות עוברים דרכה, ועדיין – היא לא הנציגה המוחלטת והאולטימטיבית של הכוכבה אמא אדמה. עדיין, העבודה השאמנית גם בידיים של מי שלא הוכשרה להיות שאמן היא מאוד עוצמתית ומניבה תוצאות מאוד משמעותיות הן לאנשים פרטיים והן בעולם בכלל.

הכל חי, דת ומסורת

הרעיון האנימיסטי שמלמד שהכל חי ולכל יש נשמה הוא רעיון קדום ועתיק ביותר בתולדות אמא אדמה והאנושות גם כן. רק עם בואן של הדתות המונוטאיסטיות הצעירות, הטבע עבר הסבה למשאב ונתפס כנחות. זו אחת הדרכים לנתק את האנושות ממקור העוצמה והאהבה שלה ובכך לאפשר שליטה באנשים והשלטה של טרור ופחד בלבבותיהם. דרך השאמן מלמדת אותנו שכולנו הננו נשמה בעלת בחירה חופשית וכמונו גם כל הסביבה שלנו. כל עץ חי ובעל נשמה, כל סלע גם כן, כל פלג וחורשה ויער, בדיוק כמו ההרים, הגשם, הרוח וכל מערה. השאמן יודעת להיות בקשר עם כל אלה ולחגוג אותם בטקסים, בתהליכי מנחות ועשייה רוחנית. למרות כל זאת דרך השאמן אינה כוללת סגידה או פולחן אלוהי כלשהו. הדרך מכירה בעבודה עם רוחות כאלה או אחרות, עם מקומות מקודשים ועם נשמות המתים, אולם היא אינה סוגדת להם ואינה שמה את עצמה בתוך דוגמות דתיות. אולי זה הכוח העוצמתי ביותר של הדרך – היא מאפשרת רוחניות שאינה דתית. נכון הוא הדבר שבמקומות רבים השאמן משתמשת במילים כדוגמת "אל היער" או אלת הנהר", אולם זאת רק בגלל שאוצר המילים השתנה באלפי השנים האחרונות עם הכיבוש הכנסייתי את עולמנו. מעבר למילים, אלה שיעמיקו לחקור ולשאול שאלות ואולי אפילו להצטרף למסע ממש, יגלו שהיחס אל "אלים" אלה הוא יחס של בעלי ברית הפועלים למען ההרמוניה ולא יחס של אלוהות מול אנושיות. רבות מהמילים העתיקות נעלמו עם הגעתן של הדתות הצעירות ונהיית האנשים אחריהן, ואילו עכשיו, כאשר הדרכים העתיקות עושות את דרכן חזרה את תודעותינו, המילים העתיקות אינן, לא נותר לדרכים אלא להשתמש בשפה החדשה. ואולם, הנסיון האישי שלי, לימד שאלה רק מילים - הכוונה היא שאמנית ביותר. הכוונה היא לא לאל היער אלא לרוח היער, ולא לאלת הנהר אלא לרוח הדואגת לנהר וכו'.

סבתא טווילה ניטץ' שני זאבים – אם שבט הסניקה שהייתה המורה האינדינאית הראשונה שלי (וזו שאימצה אותי למשפחת הזאב) התעקשה לחזור ולומר : WE ARE NOT A RELIGION – WE ARE A TRADITION. כך היא דרכה של השאמן – דרך של מסורת ולא דת. אפשר להיות יהודים או בודהיסטים או כל דת אחרת ועדיין ליהנות מהחכמה והדרך השאמנית. אין כאן סתירה למי שעיניים בראשו כדי לראות ופתיחות בלבו כדי להרגיש.

נוסטלגיה אל מול האמת

אנשים רבים רוצים שהשאמן תחיה באוהל, בלי טכנולוגיה, שתצוד את הארנבות שאותן היא אוכלת ושלא תבקש תשלום בעבור שירותיה. לדעתי מדובר באנשים הניזונים מסרטים וספרים על מה שפעם היה. כשחייתי עם אי באגם בייקל שבסיביר, התברכתי בהגעתם של זוג שאמן אל הכפר – הבית שעומד ריק וממתין להם נפתח (סיביר היא ענקית בגודלה ואין הרבה שאמן היום אז אלה שישנם מסתובבים בין הכפרים השונים ומביאים את שירותיהם לקהילות ושבטים שונים בדרך הזו), נוקה וכולם חיכו להגעתם. גבר ואישה לבושי ג'ינס וחולצות טריקו יצאו ממכונית התכלת שלהם עם תיקים ענקיים ונכנסו אל הבית. כשעה אחר כך הדלת נפתחה שוב כאשר הם לבושים בבגדי הטקס המופלאים שלהם, צבע מרוח על הפנים, המזבחות עם המנחות מאורגנים והטקסים החלו (גם האישיים וגם הכלליים). כולנו, (רוסים, אוונקים, בוריאטים ותייר ישראלי אחד) שילמנו להם על שירותיהם שהיו מעולים באותו היום ושילמנו בשמחה. עם תום מלאכתם בכפר הם חזרו לבגדים הרגילים, ותוך שיחות של תיאומים במכשיר הסלולרי שלהם המשיכו את דרכם אל הכפר הבא. במקסיקו, לשאמן יש טקסים רבים אותם הם מקיימים בתוך הכנסיות ממש. טקסים אלה כוללים מנחות של נרות וקוקה-קולה (!) ובגדיהם בחלק מהטקסים נוצצים באלפי פייטים בוהקים בשלל צבעים.

דרך השאמן היא אינה דתית ואינה נשארת קבועה במה שהיה. היא צומחת וגדלה עם הזמן, מתפתחת ומתאימה את עצמה לכל עידן ולתרבותו – לדעתי בגלל סיבה זו ממש היא עדיין איתנו. עידנים אחרי שדרכים רוחניות אחרות נעלמו מאיתנו ונשכחו כמעט בכלל, דרך השאמן עדיין כאן. היא מסתגלת וחיה והולכת קדימה.

כדאי לצאת מהנוסטלגיה והרומנטיקה ובאמת לפגוש את המציאות – היא מקסימה ועולה על כל דמיון.

הלאה

וכך, כאשר יש בעולמנו "שאמניזם", דרך השאמן הקדומה כל כך זוכה לחשיפה ולנגישות של רבים ורבות מאיתנו אשר כל כך נזקקים לתבונה, לריפוי ולשפיות שבה.

מה שברור הוא, שדרך השאמן – הדרך של שליחותיה של אמא אדמה, תמיד הייתה כאן ותשאר גם הלאה ואנחנו יכולים להחשיב את עצמנו מבורכים ביותר שכך הוא. דרך השאמן היא הדרך של האהבה והפריון של אמא אדמה – וזו הדרך של הלבבות של כולנו.