מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

השבת רסיסי נשמה

 

 

 

צ'רלי היה הראשון בשמורה האינדיאנית שדיבר איתי על נשמה ועל התרסקות רסיסי נשמה.
את צ'רלי פגשתי בשהותי הראשונה בשמורה האינדיאנית. ממוקמת במדינת ניו יורק כשעה נסיעה ממפלי הניאגרה, שמורת קטגורס היא מקום ירוק, מלא עצים והבתים בה בנויים מעץ גם כן. בשעת ערב מצאתי את עצמי נמשך לקול שירה עמוק, גברי וחרישי. הלכתי עד הבקתה הישנה ששמשה רוב הזמן כמחסן ונעצרתי ליד הדלת הפתוחה.
בפנים, ליד מדורה קטנה ישב האינדיאני הקאובוי ביותר שאי פעם פגשתי. הוא היה לבוש חולצת משבצות, ג'ינס עם פרנזים, מגפי בוקרים חומים ולידו נח כובע בוקרים גדול ולבן. הוא היה שקוע בעבודתו ותוך שכך שר מזמורים מהפנטים שהיתה להם תחושה עתיקה מאוד.
לאחר כמה דקות בהן עמדתי בדממה, בלי להסיר את עינייו מעבודתו, הזמין אותי להכנס ולשבת ליד האש שלו. כשישבתי הציג את עצמו ואז הבנתי הכל. סבתא טווילה שאימצה אותי למשפחת הזאב סיפרה על צ'רלי. היא סיפרה שהוא ההנדי-מן של השמורה. אם צריך לצבוע קיר – הוא האיש, לכסח דשא, לתקן גג, לבנות מרפסת או להחליף ברז – צ'רלי הוא האיש... וגם, אם צריך להכין מקטרת מקודשת לתפילה, אז הוא מסיר את התחפושת היומיומית שלו והופך לאיש סגולות שישב ימים ולילות כדי להכין את המקטרת בדרך המסורתית כפי שלמד מסבו. רק לצ'רלי, סבתא טווילה ושאר הזקנות של שבט הסניקה היו מוכנות לתת את התפקיד המקודש הזה.
בידיו כבר היתה המקטרת מגולפת מעץ בהיר ומשוייפת למשעי עד שהיה בעץ מין זוהר פנימי, ועכשיו היה עליו לקדוח בה את התעלה דרכה יעבור עשן הטבק המקודש. צ'רלי אמר שהוא לא משתמש בכלים חשמליים בכלל – הוא לא אהב את האנרגיה שלהם – הוא מחורר את התעלה בדרך המסורתית "זה אורך יותר זמן אבל התוצאה מקודשת". הוא לקח ענף שהניח קודם לכן באש הקטנה וכעת בקצהו היה גחל והניח את הגחל בתוך התעלה, לאט לאט הגחל שרף את מרכז החלל של מוט המקטרת הארוך והותיר את צורתה החיצונית ללא פגע. כמה שניות הגחל בפנים, ויש להוציאו בטרם ישרוף את הכל, ובעזרת ענף אחר לגרד את מעט האפר מתוך המקטרת החוצה. שוב הגחל מוכנס פנימה ושוב יוצא וכך בסבלנות רבה, בשקט של הלילה ובליווי שירים עתיקים, המקטרת נולדה.
פעם בכמה זמן היה צורך להכניס את הענף המחורר חזרה לאש כדי להעיר את הגחל הקטן שבקצהו וזה היה הזמן היחיד בו עינייו של צ'רלי התרוממו מעל עבודתו ופגשו את שלי.
באחת הפעמים הוא החל לדבר על הנשמה: "אנחנו נשמה שיש לה גוף ולא גוף שיש לו נשמה", היה המשפט ממנו החל. אני זוכר שהתרגשתי מאוד מהעובדה שאני מקבל שיעור מהאיש ששמעתי עליו כל כך הרבה. ניסיתי להקשיב כל כולי ולתת את מלוא תשומת ליבי למילים שיצאו מפי האינדיאני הקאובוי הזקן שמולי.
צ'רלי דיבר במילים פשוטות וחרישיות שתאמו את הלילה ואת האווירה, ואמר שאנחנו אש. האש היה הראשון ואנחנו כנשמה עשויים אש. הוא הסביר כי גם אם נפרק את המדורה הקטנה הזו שלידנו ונשלח ענפים בוערים לכל עבר, עדין האש יהיה ותמיד ישאר. הוא הוציא שני ענפים בוערים מהאש והחזיק אחד בכל יד, והמשיך בהסבר. הנשמה שהיא אנחנו תמיד תהיה. היא ניצחית. לפעמים נעלמים מאיתנו חלק מהענפים הבוערים ולוקחים חלק מאיתנו איתם, אולם ברגע שהם חוזרים, כאילו דבר לא קרה. האש שלם שוב, ונצחי עדיין.
אני זוכר כי השיעור המאלף הזה באישון ליל בבקתה אפופה עשן וריחות עצים שרופים הלך איתי הרבה שנים עד שנפתר עם ההסברים של המורים השאמניים שלי לגבי הנשמה, התרסקות רסיסי נשמה ותהליך האיסוף.

התפיסה השאמנית מדברת על הנשמה כעל נצחית וקיימת תמיד. אי אפשר לפגוע בה או להותיר עליה סימן. הדבר היחידי שיכול לקרות הוא התרסקות, וגם אז, ברגע שהחלקים שהתפזרו לכל עבר שבים חזרה, ממש כמו נתזים של מים החוזרים אל הים, היא מושלמת שוב ומוחלטת.
דרך השאמן מלמדת אותנו שעל הפנים של אמא אדמה יש יופי ושפע ואהבה ואפשרות גדילה ואפשר גם למות מכאב. עוצמת הכאב שניתן לחוות בעולם הפיזי היא כה רבה עד כי לנשמה יש דרך להמנע מהחוויה הקשה הזו.
לדוגמא נניח שאדם נוהג ברכב ועומד לעבור תאונת דרכים. מכיוון שהנשמה אינה מוגבלת בזמן ובמרחב, היא יודעת זאת קודם לכן, ולכן כדי להמנע מחוויה איומה של כאב, רגע לפני התאונה, הנשמה שולחת מעצמה חלקים למקומות אחרים וכך יש פחות נוכחות החווה את התהליך הכואב. בעצם זהו מנגנון מבורך של הישרדות. אפשר לחשוב על הכאב כמו על כדור הנזרק באוויר – אם יפגע בכד חרס הוא עלול לשבור אותו כיוון שהכד דחוס מאוד, לעומת זאת אם יפגע בשמיכה התלויה ליבוש, אולי היא תתקמט אבל לא תקרע. היא פחות צפופה מכד חרס ויכולה להכיל את הכדור יותר.
ממש כך הנשמה – היא הופכת עצמה פחות דחוסה ויותר אוורירית וכך יכולה לספוג את הכאב בלי למות ממנו.
עד כאן הכל טוב, אולם כאן מתחיל ריקוד שלם. אחד הדברים הקורים על הפנים של אמא אדמה הוא שאין מקום לריק. וכך, ברגע שהנשמה מוציאה חלקים מעצמה, מיד נכנסות במקומם אנרגיות אחרות לתוך הגוף. אילו אנרגיות? מה שיש בסביבה: רסיסים של עץ אולי, פחד של נהג קודם שעבר כאן אולי, חלק מנשמה של עכבר שמת בצד הכביש ועוד נשאר במקום, או כל דבר אחר. וכך בתוך הגוף של אותו נהג שעבר תאונת דרכים, יש פחות ממהותו שלו ויותר מהויות שלא קשורות אליו ושהן מעכשיו שותפות בהנהגת חייו. הדבר כמובן מביא למחלות, מזל רע, תאונות והרבה מאוד חוסר נוחות בכל המימדים.

דרך השאמן מלמדת אותנו שלא רק בתאונות אנחנו מאבדים רסיסי נשמה. ואפילו השפה שלנו יודעת לתאר את החוויה הזו. אמנם בצורה אינטואיטיבית אולם אמיתית לגמרי. כמה פעמים שמענו משפטים כמו:
"מאז התאונה לא חזרתי לעצמי"
"היא עזבה אותי ולקחה חלק ממני איתה"
"הוא שבר לי את הלב"
"אני מרגישה שאני לא אני"
"היא גנבה לי את החיים"
"חיי אינם חיים עוד"
כל המשפטים האלה מראים על תהליך בו התרסקו רסיסי נשמה וכעת אנחנו לא שלמים בתוך חיינו אלא אנרגיות אחרות (שהן בהחלט אינן שליליות אלא רק ממוקמות לא נכון) מנהלות את חיינו.

מה עושים?
ובכן, למרבה השמחה יש פתרון למצב – טקס איסוף רסיסי נשמה שנערך על ידי שאמן.
דרך השאמן מלמדת את הצועדים בה להכנס למצב מודעות אחר, בו השאמן מסוגל לצאת מגופו ולתור במימדים הנסתרים אחרי הרסיסים האבודים. תהליך הלימוד של השיטה אורך שנים לא מעטות ובזמן הזה השאמן לומד מיומנויות שונות ומגוונות בהן הוא נעזר כדי למצוא את הרסיסים האבודים ולהחזיר אותם הביתה.
הטקס מתחיל בהכנת מרחב מקודש ובזימון בעלי ברית מהמימדים הנסתרים לעזרת השאמן, וממשיך בשיחה עם המטופל בה השאמן מאבחן את הבעיה ומקבל מידע ראשוני לגבי האדם. מכאן הטקס ממשיך לתהליכי טיהור עמוקים שהעוצמתי שבהם נעזר ברוח הדוב הלבן כדי להוציא את האנרגיות הזרות מגוף המטופל (בתהליך זה קיימת סכנה לשאמן כיוון שאם לא יפעל נכונה, האנרגיות הזרות הללו ידבקו בו עצמו ויביאו את כל המחלות והכאבים אליו).
בשלב הבא השאמן עוזב את גופו תוך שהוא משתמש בתיפוף ובשירה מקודשת ויוצא לעולמות הנסתרים כדי למצוא ולהשיב את רסיסי הנשמה. תהליך השבת הריסים לא תמיד פשוט וקל כיוון שבפעמים רבות ישויות אנרגטיות במימדים הנסתרים מוצאות את הרסיסים וחומסות אותם לעצמם. רסיסי הנשמה הן כגנרטור של אור ואנרגיה תמידית וברוב המקרים אם נמצאו על ידי ישות אנרגטית, היא לא תשחרר אותם מרצון. כאן נכנסת הכשרתו של השאמן לפעולה – אומנות הדיבור והשכנוע, לחימה של ממש בעולמות הנעלמים, וזימון של בעלי ברית (רוחות מיטיבות) אל התהליך לעזרה בעוצמות רבות יותר. גם תהליך זה הוא מסוכן עבור השאמן כיוון שאם לא יצליח להשיב את הרסיסים האבודים ויכשל במלחמה, רסיסי נשמה שלו עצמו יחמסו ממנו. פגשתי לא מעט מקרים של שאמנים שנכשלו במשימתם הזו וכתוצאה מכך חוו מחלות כרוניות וכאבים רבים שנמשכו שנים רבות.
כאשר רסיסי הנשמה האבודים נמצאים אצל השאמן הוא משיב את הכרתו לעולם הרגיל ומכניס אותם חזרה למקומם אצל המטופל, ואלה מתמזגות עם שאר הנשמה ממש כמו ענפים בוערים השבים למדורה, והאש מתאחד לשלמות כאילו דבר לא אירע.
טקס השבת רסיסי נשמה הוא תהליך מקודש בו אדם הופך להיות שלם יותר ומלא יותר בעצמו והדבר מאפשר לו כוח ואנרגיה כדי להדוף מחלות ואנרגיות לא רצויות, נוכחות אדירה בחייו כך שהוא מתענג הרבה יותר מהיופי והטוב על הפנים של אמא אדמה, ובריאות פיזית ונפשית הרבה יותר טובה.

ולסיום אחתום במילים שלמדתי ממורתי השאמנית אבן אדומה מנוקדת:
האמת האמיתית מכל והחשובה מכל האמיתות כולן היא, שבתוך כל אחד מאיתנו ישנה גחלת שלעולם דולקת ואי אפשר לכבותה. ואם ננשוף עליה בעדינות וברכות וניתן לה אהבה ותשומת לב כמו עצים למדורה, הגחלת תהפוך לשלהבת והשלהבת למדורה וזו לבסוף תהפוך לשמש – אש נשמה מופלאה החווה חיים על הפנים של אמא אדמה... ואנחנו איתה.

 

אם יש לך צורך בטקס איסוף רסיסי נשמה שאמני, טה-רה מקיימת טקסים אלה בארץ (04-6545913)

 

 

 

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload